העולם שהעיניים אינן רואות

העולם שהעיניים אינן רואות

מאת: תרצה פייטן סלע
העולם שהעיניים אינן רואות
בתנועות מעגליות ומרגיעות אני ממיסה את אבן הדיו במים.
טובלת את המכחול בדיו השחורה.
לפניי מונח נייר לבן, חלק , פתוח להצעה.
היכן אניח את משיכת המכחול הראשונה?  במרכז? בקצה הימיני של הדף? או בכלל בתחתיתו?

התחלה…
לפני כמה ימים החלה שנת לימודים חדשה בבתי הספר, הנה הסתיו באויר ואנו בפתחה של שנה חדשה. גם הטור הזה מתחיל עכשיו, על דף ריק, חלק, שכל האפשרויות תמונות בו.

אז איך מתחילים? אני זוכרת את המורה שלי לקליגרפיה, בת למשפחת קליגרפים של 400 שנה אומרת:"נגיעת המכחול הראשונה על הנייר חייבת להיות בתנועה, חיה, נושמת,שובבה, לא סטאטית או ישרה, יציבה או מקובעת. כדאי שהיא תפתיע, תעניין, תעמוד בפני עצמה כך שאולי לא יהיה בכלל צורך במשיכה נוספת."

וכמו אותה משיכה ראשונה ופותחת, בטור הזה אשמח לפתוח בפניכם צוהר לעולם חדש ומרתק, בעצם עולם עתיק בן למעלה מ- 4,000 שנה אך רלוונטי היום יותר מאי פעם.
עולם הסימניות הסיניות- יפניות. הכתב שמקורו בציורים (סמלים) שמתארים ומייצגים רעיון ומושג.

מאז ומתמיד אומנות הכתיבה במכחול היתה עיסוקם של המשכילים, אנשי הרוח, הנזירים והקיסרים. הכתב אינו רק אמצעי המשמש לתקשורת, הוא מכיל בתוכו פילוסופיה שלמה ותובנות רבות לחיים ומהווה כלי להתבוננות בדרכו של עולם ובחכמת הקדומים. דרך הכתיבה היא מדיטטיבית, אחד החוקים החשובים ביותר בקליגרפיה הוא לא לחזור על אף משיכת מכחול ולא לתקן, הכותב נקרא להמשיך את כתיבתו בזרימה ולפוגג כל רצון לביקורת או לתוצאה ספציפית. העבודה נעשית מהמרכז שלנו, מחברת בין גוף לנפש, בין אונת המוח הימנית לשמלאלית, ומשמשת מאז וגם היום ככלי טיפולי נוסף.

עכשיו כשתודעת כדור הארץ ממשיכה להיערך מחדש ולמזג מזרח ומערב, הסקרנות שלנו לתרבות המסתוריות והבלתי מוכרות רק הולכת וגוברת. הפערים בין החשיבה המזרחית לבין זו שבמערב עמוקים ורבי קסם ומרחיבים את גבולות התודעה. אולי נגלה באופן בלתי צפוי אפשרויות שלא חשבנו קודם לכן, מעוררי השראה ויצירתיים.

בחרתי הפעם באופן לא מפתיע במושג "לפתוח", "פתוח", "להיפתח", שמשמעותו גם "להתחיל","להרחיב" ו"ליצור מרחב","לרוקן", "להסיר את הכיסוי"," ולהבהיר" .
ההסימנית הסינית בנויה מציור של שער, כזה שיש לו שני דלתות שניתן להגיף אותן. לפתוח ולהיפתח למרחב נוסף. שער מאוד גשמי שעשיו מעץ אולי ושעצם פתיחתו מזמינה התחלות. לא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות כאלה, עומדים בפני ה"שער". בציור השער פתוח לגמרי, אולי כמו במציאות. למרות זאת, מדוע חלקינו חוששים ונמנעים מלצאת החוצה, או להיכנס פנימה?
השער הוא מעין תוחם, פיסי ,דימיוני או מטאפורי. הוא מזמין אותנו לעבור ממרחב אחד לשני. המושג להיפתח מסמל את היכולת שלנו לגדול ולהרחיב את גבולות האני בכל תחום שנחפוץ. כמובן שבכדי לצאת מהשער או להיכנס בו נדרשת פתיחות, אך התגמול הוא גדילה, התרחבות, הסרה של מחסומים ובהירות.

הציור של השער בסימנית וההסבר מאחוריו נהירים אף לנו המערביים שחונכנו להתמקד בחשיבה אנליטית והגיונית. אלא שבתוך הציור של השער ישנו ציור נוסף, קסום בעיניי, פותח ומרחיב עוד יותר ומחבר אותנו לחשיבה המזרחית- האינטואיטיבית. זו הרואה כל תופעה כחלק בלתי נפרד מהשלם. הציור הנוסף הינו שער נוסף, מיוחד ומאוד משמעותי, אלה מכם שטיילו ביפן ראו את השערים האדומים האלה בכניסה למקדשי השינטו. שער אל עולם הרוח. מוביל אותנו מחול לקודש, מחומר לרוח, מגשמי לאלוהי.

המושג להיפתח קורא לנו לא רק לעבור את השער ולפתוח את עצמינו למרחבים פיסיים חדשים, אלא גם להסכים לעבור שוער נוסף, מאתגר יותר, בלתי שגרתי.
מעבר מחשיבה גשמית בעולם החומר לעולם הרוח, המסתורי.
הסימנית קוראת לנו להיפתח ולעבור בשער הנוסף ל"עולם שהעיניים אינן רואות".  צעד מפחיד, מבלבל, לעיתים אף נתפש כמאיים בשל היותו מסתורי ובלתי ידוע,  אך זו מהותו השלמה והרחבה של המושג, המונח והמילה "להיפתח".

מוכנים?
מאחלת לכולנו את האומץ והרצון להיפתח השנה ללא מחסומים וגבולות ,להעז להיכנס ולצאת בשערים הפיסיים או אלה שיצרנו בדמיונינו. פתיחות כזאת שתאפשר לנו לראות שני ירחים בשמיים או את האלוהי שבתוכינו.
ושתהיה לנו שנה טובה.

המחברת:
תרצה פייטן סלע
אמנת קליגרפיה
מרכז שודו 

תגובות