נשימה- האדם והקוסמוס

נשימה- האדם והקוסמוס

מאת: שונטל זלקינדר
נשימה- האדם הוקוסמוס
כולנו מכירים את המושג המיקרוקוסמוס הוא השתקפות מדוייקת של המקרוקוסמוס. אחת הדרכים להראות את הקשר בין האדם ליקום סביבו היא דרך הנשימה. הנשימה, שהיא אחת הפעולות האינטימיות ביותר שלנו עם הסביבה, מתרחשת לכאורה מעצמה. אנחנו לא נושמים – אנחנו מונשמים! אנחנו יכולים להתחבר עם המושג נשימה יותר בקלות מאחר ואנחנו שואפים ונושפים אויר. אך כל דבר שיש בו ריתמוס, של הכנסה והוצאה, הוא למעשה צורת נשימה. כתבה זו משלבת את דרך הראיה הסינית  ואת הראיה האנתרופוסופית בהסבר תופעת הריתמוסים המסנכרנים את האדם עם היקום.

בראיה הסינית וגם האנתרופוסופית ההסתכלות על היקום היא כעל גוף חי, אורגניזם שלם, שנבע מאיזשהו מצב של תוהו-ובוהו שבו הכל היה קיים ואפשרי בפוטנציאל, כמו אבן שחובה בתוכה את כל האפשרויות לעיצובה. בנקודת ההתחלה הזו הכל היה קיים בהרמוניה מושלמת ובאחדות לא ממויינת. כשהחיים התחילו לבצבץ בתוך הרחם הקוסמי הם לבשו צורה אורגנית וחומרית והתמיינו ליין וליאנג. היין והיאנג מבטאים את התמורות המתרחשות ב- QI הקוסמי וכך את יחודם בתוך השלמות הזו. ההפרדה לחלקים, כשלכל חלק יש את ההתבטאות היחודית שלו, יצרה ירידה מהמצב ההרמוני של השלם. האחד הפך לשניים, השניים לשלוש, והשלוש ל 10,000 הדברים. כלומר, ככל שהחלוקה מורכבת יותר כך ההפרדה מהאחד גדולה יותר. הירידה, או הריחוק נבע כתוצאה של ההתמיינות, אך הוא גם מציע דרך חזרה, בשיקום התהליך הזה דרך 10,000 הדברים לאדם יש דרך חזרה לאחד, לשלמות.
הקוסמוס במצבו הנוכחי ממשיך את האבולוציה שלו בריתמיות ביחס לכל מיני תופעות, אך ישנו דפוס עקבי לתמורות שבו, ובני האדם משתתפים בתהליך זה. ההתבוננות במחזורים השונים של היקום והטבע איפשרה לבני האדם להבין דפוס זה של היקום, על ידי כך שהם התמקדו בשינויים המתרחשים בחלקים המשמעותיים שבהם האדם משתתף.
ראשית יש לנו את הנשימה שלנו, שאיפה ונשיפה, אפשר לראות פעולה זו כמחזור בסיסי לקיום החיים. לכך מצטרפים השאיפה והנשיפה של כדור הארץ, במחזור של היום והלילה שהנו מחזור בסיסי יומי, והמחזור השנתי של העונות, השאיפה בסתיו ובחורף והנשיפה באביב ובקיץ. כך האדם מחובר לריתמוס ולתמורות החלים על כדור הארץ.

השנה הקוסמית (אפלטונית) מייצגת את הריתמוס הגדול ביותר בתפיסה האנושית. אנחנו מחשבים את השנה האפלטונית באמצעות התבוננות במקום שבו השמש עולה ביום הראשון של האביב (21 במרץ). ביום הזה עמדת השמש העולה, בנקודה מוגדרת בשמיים, מתקדמת כל שנה במעט וחולפת דרך גלגל המזלות כולו עד שלבסוף חוזרת למקומה המקורי. זה אומר שאחרי תקופה זמן מסויימת המקום שבו האביב מתחיל מוכרח להיות שוב ממש באותה נקודה בשמיים. המעבר הזה של השמש סביב כל גלגל המזלות, פעם אחת, אורך בערך 25,920 שנים. המספר המדוייק לא חשוב כפי שחשוב לשים לב לריתמוס המחזורי הזה. מחזור אחד סביב גלגל המזלות חשוב מאוד לחיי השמש, זוהי שנת חיים אחת שלה.
כמובן שריתמוס זה של חיי השמש חייב להשתקף בצורה מזערית יותר באדם בדרך כלשהי. אם נקח את העובדה שאדם ממוצע נושם בערך 18 נשימות רגילות בדקה ונכפיל את זה ב- 60 דקות נקבל 1,080 נשימות בשעה. נכפיל את המספר שקיבלנו ב 24 שעות ונקבל 25,920 נשימות שהאדם נושם ביממה. אנחנו כבר רואים איך הריתמוס של חיי השמש מהדהד בנו ביממה אחת, ואיך האדם ניצב בתוך הקצב של היקום.

18 כפול 60 = 1,080; 1,080 כפול 24 = 25,920 נשימות ביממה  בממוצע

ביממה של חיי האדם יש לנו ריתמוס נוסף, של יום ולילה –  של ערות ושינה, הקשור עם מיקום השמש ביחס לכדור הארץ. ההקפה היומית של השמש היא מה שאנו פוגשים בקצב הנשימה שלנו. אנחנו אפופים באוויר, מרכיב חיוני לחיים, והוא ננשם לתוכינו בקצב הנובע מהאדמה. קצב זה מוסדר על ידי סיבוב האדמה סביב צירה, סיבוב המחולל את התחלפות היום והלילה. ניתן להגיד שהאדמה פועמת בתוכינו באמצעות סיבובה, ביום אנחנו נושמים ובלילה אנחנו ננשמים, בבוקר התודעה מתעוררת בגוף שלנו, ובלילה התודעה מצויה במקום אחר. במחזור היום והלילה האדמה נושמת אותנו החוצה ובחזרה פנימה.

אם נקח בערך 360 ימים בשנה אחת ונכפיל זאת ב- 72 שנות חיי האדם בממוצע נקבל 25,920 ימים. זהו המחזור שבין לידה למוות, שאיפת החיים ונשיפת החיים. תוחלת החיים של האדם הוא יום אחד של השנה האפלטונית. כך, בשנה אפלטונית אחת אנחנו ננשפים לתוך היקום, וכשאנחנו מתים אנחנו נשאפים חזרה לחיקה של הישות הגדולה. (אם נסתכל על הלב כמחבר בין השמיים והארץ, זאת אומרת, הלב כמסנכרן את הפעימות שלו בהתאם לנשימה, נראה איך באדם הריתמוס מתחבר. אדם נושם בערך 18 נשימות רגילות בדקה; נשימה אחת היא בערך 4 דפיקות לב; זה מביא אותנו לממוצע של 72 דפיקות לב בדקה לאדם בגיל הבגרות).

מה כל זה אומר בראיה הסינית?
בראיה הסינית כל התנועות בטבע מתקיימות מתנועת הנשימה של ה- QI. לתנועות האלה יש חוקים והם מבוססים על קצב, מידה ומספר. הדרך חזרה למהות הרוחנית של הקיום, דרך החומר, מתאפשרת על ידי ההתנהלות של החיים לפי החוקים הללו. כדי להבין את משמעות הנגלה אנחנו צריכים לעקוב אחרי הנסתר.
היין והיאנג מבטאים את תנודות ה- QI. מהתנודות הראשונות נבעו ארבעת הנביעות  שהם CHING, YUAN, HENG, ו- LI. הנביעות מביעות את הפוטנציאל המקורי של היין והיאנג ואת ההתפתחות והאבולוציה של הדברים כולם. השמיים – CHIEN – האחד עם ארבע הנביעות מיוצגים על ידי חמשת החיות השמימיות (הארמונות) שהם הצב השחור הדרקון הירוק, הציפור האדומה, הנמר הלבן, ובאמצע – הדרקון הצהוב. האלמנט האמצעי מייצג את האנרגיה שמגיעה למנוחה, בין המעברים. כל הדברים ביקום עוברים דרך מחזור של צמיחה והרס העוקבים אחרי התמורות החלות ביין וביאנג דרך חמשת האלמנטים ו- 64 ההקסגרמות. כשמספר השינויים מגיע לסוף האבולוציה שלו השמיים והארץ מגיעים לשלמות מחזור אחד.
עבור הסינים כוכב הצפון (קיסר הכוכבים) מזוהה עם כדור הארץ והמיקום שלו משתנה כל 25,000 שנים בערך. כשכדור הארץ מסתובב סביב השמש הוא מסתובב סביב הציר של כוכב הצפון. גם הצורה של הדובה הגדולה משתנה עם הזמן, והזוית שלה משתנה יומית, חודשית ושנתית. כשמסתכלים מהאדמה על הדובה הגדולה, הכוכב בקצה זנבה מצביע על הכיוונים, וזז לפי חודשי הירח (הענפים הארציים). אחרי סיבוב של 360 מעלות התהליך חוזר על עצמו. הזנב של הדובה הגדולה המסתובב סביב כוכב הצפון הוא כמו מחוג של שעון המסתובב נגד כיוון השעון – צפון – מזרח – דרום – מערב. על פי התנועה הזו של המחוג הקוסמי הסינים קבעו את מחזורי עונות השנה. כל תנועה של 30 מעלות יצגה חודש וביחד 12 חודשים בשנה כשבכל חודש יש בעצם שתי עונות קטנות יותר (15 ימים כל אחת) המורכבות משינויים עונתיים אפילו קטנים יותר של 5 ימים כל אחת. מכאן יש לנו את 24 העונות הקטנות. כדור הארץ מסתובב עם כיוון השעון סביב השמש בזוית של 23 מעלות.

השמש נעה במסלול האקליפטי נגד כיוון השעון. המסלול האקליפטי הוא מסלול השמש בין הכוכבים. קו המשווה השמיימי הוא במאונך לקו המשווה של כדור הארץ בסיבוב היומי שלו. אחרי היום הקצר של השנה (בחורף) השמש נעה מכיוון דרום לכיוון צפון; ביום שיוויון האביב השמש חוצה את קו המשווה השמיימי והיא ממש מעל קו המשווה כך שהיום והלילה שווים בשני חלקי כדור הארץ. אחרי האביב השמש ממשיכה לנוע לכיוון צפון וחוצה את קו הסרטן ביום הארוך של השנה (קיץ) והיא בנקודה הכי צפונית שלה במסלול האקליפטי (בחלק הצפוני היום ארוך ובחלק הדרומי זה הפוך). אחרי הקיץ השמש נעה לכיוון דרום, חוצה את קו המשווה השמיימי ביום השיוויון בסתיו. בחורף השמש בנקודה הכי דרומית של קו המשווה השמיימי וביום הקצר של השנה היא מגיעה ל Tropic of Capricorn. זהו היום הקצר ביותר בחלק הצפוני של כדור הארץ והפוך בחלק הדרומי.
כשכדור הארץ נע סביב השמש הוא עובר דרך 12 שינויים עונתיים. הגזעים השמימיים והענפים הארציים הם סמלים המייצגים את הכוח והייחוד של השפעת הגופים השמימיים ואת המעברים (השינויים) שנוצרים. השמש מיוצגת על ידי הגזעים השמימיים והיא נעה נגד כיוון השעון, כדור הארץ מיוצג על ידי הענפים הארציים והוא נע עם כיוון השעון, וכך כל אחד מהם מפיץ את השפעתו בסקטור שאליו הגיעו יחד והאיחוד בינהם מייצג איכות אנרגטית מסויימת.

מהמרכז של כוכב הצפון זוהו ארבעת הכיוונים. ישנן שבע קבוצות כוכבים בכל כיוון וביחד 28 קבוצות כוכבים (SHU). שבע הקבוצות במזרח מיוצגות על ידי הדרקון הירוק; 7 הקבוצות במערב על ידי הנמר הלבן; 7 הקבוצות בדרום על ידי הציפור האדומה ו 7 הקבוצות בצפון על ידי הצב השחור. מספר הכוכבים בכל קבוצה לא שווה. בקבוצה המזרחית יש 32 כוכבים, בקבוצה המערבית 51, בקבוצה הדרומי 64 ובקבוצה הצפונית 35. ביחד ישנם 182 כוכבים סביב המסלול האקליפטי של השמש.
קבוצות הכוכבים הללו קשורות למסלול הירח שנע ב- 28 יום מהמזרח למערב (חודש ירחי). אלו הבתים או התחנות הנעות של הירח. כמו כן הסינים זיהו במסלול שבתאי שנע סביב השמש מסלול אחד שלוקח 28 שנים. כדור הארץ נכנס להשפעת קבוצת כוכבים כל יום, ושבתאי נכנס לקבוצת כוכבים כל שנה. מכאן נבע השבוע עם 7 ימים – המחזור של קבוצות הכוכבים. לכל יום יש השפעה של קבוצת כוכבים וגם של כוכב לכת. קבוצת הכוכבים הרביעית של כל רבעון (שבוע) תמיד תהיה ביום ראשון. ימי ראשון הם טובים להתחדשות האנרגיה. סוג האנרגיה שיום ראשון מסויים יספק תלויה בכיוון שאליו הוא פונה, תלוי בקבוצת הכוכבים השולטת באותו יום ראשון.
חשוב לזכור שהסינים שילבו את מסלול צדק (בערך 12 שנה סביב השמש) ומסלול שבתאי (בערך 30 שנה סביב השמש) כעיקריים בחישובי המחזורים המשפיעים על האדם.

השמות למחזורים השונים בסינית הם אלה:
YUAN = מחזור; HUI = תקופה; YUN = סיבוב; SHIH = דור
מסלול השמש מרכיב את מחזור השמיים
מסלול הירח מרכיב את תקופת השמיים
מסלול הכוכבים מרכיב את סיבוב השמיים
מסלול הזודיאק מרכיב את דורות השמיים

היחסים בין תקופה אחת לשניה:
דור אחד = 30 שנים
12 דורות = סיבוב אחד – מקביל ל- 12 חודשי השנה
30 סיבובים = תקופה אחת – מקבילה ל- 30 ימים בחודש
12 תקופות = מחזור אחד – מקביל ל- 12 (2x) שעות היום
זאת אומרת:

מחזור אחד = 12 תקופות = 360 סיבובים = 4,320 דורות (דור אחד = 30 שנים)כפול 30 = 129,600
כשאנחנו מכפילים מחזור אחד כפול שתיים (פאזת היין והיאנג שלו ביחד) אנחנו מקבלים – 259,200 שנים.

איך קיבלנו מספר כל כך גדול? אנחנו רואים שהסינים לקחו בחשבון חישובים של השפעות רחוקות יותר מגלגל הזודיאק, ועדיין יש לנו את הריתמוס בגדול כמו בקטן יותר. אסביר את זה.
אנחנו יודעים שיש 10 גזעים שמימיים שנעים במחזורים של יאנג ויין כפי שיש 12 ענפים ארציים שנעים במחזורים של יאנג ויין. כל מחזור, קטן או גדול, מתחיל בגזע CHIA (עץ יאנג) ובענף  TZE (עץ יאנג). הגזע הראשון CHIA צריך לעבור את מסלולו דרך 12 הענפים הארציים (מחזור אחד של השמש עובר ב- 12 תקופות הירח).  במסלולו הראשון הוא עובר את תקופת הירח הראשונה ב- TZE (עץ יאנג), שזה 30 סיבובים של הכוכבים, 360 דורות, ואורך של 10,800 שנים.  במסלולו השני CHIA עובר בתקופת הירח השניה ב- SHOU (עץ יין), שזה 60 סיבובים של הכוכבים, 720 דורות ואורך של 21,600 שנים. כך ממשיך הגזע CHIA במסלול דרך כל הענפים ולבסוף אנחנו מגיעים לתקופת הירח האחרונה במחזור הזה שהיא הענף הארצי  HAI, שזה 360 סיבובים של הכוכבים, 4,320 דורות בזודיאק, ואורך של 129,600 שנים. אם נכפיל את זה ב- 2 (מחזור היאנג הגדול CHIA  דרך 12 תקופות הירח, ומחזור יין הגדול YI דרך 12 תקופות הירח) הרי נקבל 259,200 שנים למחזור הגדול של אלמנט העץ (הדרקון הירוק). אם נכפיל את זה ב- 5 האלמנטים נקבל 1,296,000.
מה לעשות שהסינים חשבו בגדול! בכל זאת, אם נקח את המחזור הקוסמי הקטן יותר של תהלוכת ימי השיוויון בסיבוב שלם אחד נקבל:
תהלוכת ימי השיוויון = 25,920 שנים = 360 מעלות
25,920 שנים ÷ 12 המזלות = 2,160 שנים

זאת אומרת, לוקח לכל מזל חדש בזודיאק 2,160 שנים להופיע באופק בתורו, שזה 30 מעלות מהסיבוב. לכן התנועה של  מעלה אחת  באופק לוקחת בערך 72 שנות חיי אדם (30 ÷ 2,160 = 72). כשהכוכבים והשמש מאירים, החלקיקים הרוחניים שלהם מגיעים לכדור הארץ, והאדם מעוצב בהתאם להשפעות שירש מהם בזמן לידתו. מערך השמיים בזמן הלידה הוא סמל לעיצוב הרוחני האינדיווידואלי של האדם.
לפי החישוב הסיני אנחנו בתקופת הירח השביעית (WU) של CHIA ובעצם בסיבוב ה- 192 של הכוכבים, כך שנכון שעברנו את החצי אך יש לנו עוד הרבה זמן קדימה באבולוציה שלנו, כך שסוף העולם יכול לחכות עוד קצת.
עוד משהו מעניין על פי מידע אסטרונומי:
שנה גלאקטית = 225 ל 250 מליון שנים = סיבוב אחד של מערכת השמש סביב מרכז גלקסיית שביל החלב. המרחק בין השמש למרכז גלקסיית שביל החלב הוא בערך 26,000 שנות אור!
אם עדיין לא קיבלתם כאב ראש מכל החישובים הללו, תוסיפו לכך את כל התמורות של ההקסגרמות. לפי הראות הסינית העולם התהווה עם ההקסגרמה מספר 24 – התחדשות (לידה) ומגיע לסיומו בהקסגרמה מספר 2 – KUN.
24                         2
—  —                    —  —
—  —                    —  —
—  —                    —  —
—  —                    —  —
—  —                    —  —
——–                    —  —

בראות הסינית, השמיים התהוו בתקופה הראשונה ב- TZE, הארץ בתקופה השניה ב- SHOU, והאדם התהווה בתקופה השלישית ב- YIN.
ספר התמורות מבוסס על מחזורים של 7. ישנם 64 מהמחזורים הללו, כשכל אחד מבטא דפוס שונה של התנועה האנרגטית הטבעית. כל הקסגרמה מביעה מחזור אחד של 7 ימים. ששת הקוים של ההקסגרמה מבטאים מצב אנרגטי מסויים. כל קו מבטא שלב של התפתחות בתוך השלם. קו יכול להיות חזק או חלש והוא יכול להשפיע על  ההקסגרמה כולה בצורה חיובית או שלילית. הוא נובע ממצב מסויים קודם שהביא לנסיבות של קיומו, והוא בעצמו ישפיע על התוצאות אחריו. ההקסגרמה של שבת מקבלת את הסימן O כי המעבר בין יום השבת לראשון לא מתבטא. היום הראשון יכול להחשב כיום האחרון או הראשון של השבוע. יום שבת לא יכול לקבל את הקסגרמה מספר 2 (המנוחה) כי חייב להיות בו קו יאנג כדי להמשיך את יצירת המחזוריות. לכן הקו השביעי בהקסגרמה לא מובע והוא מקבל את הערך של O (ההקסגרמה של שבת היא עם קו יאנג אחד למעלה, מספר 23). צריך לזכור ש- O זה לא אומר כלום, אלא מקום המנוחה, והמעבר.

כל קו מייצג יום, וכל יום נשלט על ידי כוכב לכת אחד. הקו התחתון הוא יום ראשון (שמש), הקו מעליו הוא היום השני (ירח), היום השלישי (מאדים), היום הרביעי (מרקורי), היום החמישי (צדק), היום השישי (ונוס), יום שבת  (שבתאי). השימוש במחזורים של 7 הימים מיושם בעיקר להתפתחות ולהתחדשות אישית ופנימית של האדם. במחזור היומי הזמן של ההתחדשות הוא קצת אחרי חצות, במחזור השנתי הוא קצת אחרי היום הקצר של השנה (בחורף). לכן בשני הזמנים האלו המנוחה וההתחדשות חשובה וצריך להמנע מפעילות לא תואמת. זהו הזמן לגרום לאנרגיה להתחזק ולהתפתח. אם יש הפרעה לזרע כשהוא מתחיל לנבוט זה ישפיע על כל התפתחות חיי הצמח.
החגים שהאדם חוגג היום ממשיכים מהזמנים הקדומים, הם נועדו להעביר את הרעיון הרוחני העומד מאחורי שינויי העונות על כדור הארץ. כשאנחנו יודעים לחשוב עם עונות השנה, הכוחות מתערבבים עם המחשבות וכך מתאפשר לאדם הקשר שלו עם העולם הרוחני. האדם צריך להיות מחובר למטמורפוזה של כדור הארץ ולהבין שהחגים מייצגים תהליכים של עונות השנה, שהם תהליכים אורגניים.

כדור הארץ משתנה לאורך זמן של שנה, ומגיע לאותה נקודה שהיה בשנה הקודמת, לפחות במראה החיצוני שלו. אם נסתכל על התהליכים הללו כנשימה של כדור הארץ ביחס לקוסמוס נראה שישנם תהליכים שנכנסים פנימה ויוצאים החוצה, תהליכים המופעלים מתוך כדור הארץ ועל כדור הארץ, כמו כניסת אוויר והוצאת אוויר.
בזמן של החורף למשל, האדמה אוגרת את הכוחות המופעלים עליה ומחזיקה אותם פנימה, כפי שהאדם מחזיק את האוויר פנימה בשאיפה. האדמה בחורף מבודדת מהקוסמוס, מופנמת, מתחפרת לתוכה. בזמן האביב האדמה נושפת החוצה את הכוחות שאגרה מהקוסמוס, שולחת אותם חזרה כדי לפגוש את כוחות השמש והם מתחילים לפעול יחד ביום השיוויון האביבי. בקיץ כשהאדמה נשפה את כוחותיה ושפכה אותם למרחב הקוסמי והיא רוויה בהם, היא משקפת את כוחות השמש והכוכבים בטבע סביב. היא לא מגלה את הכוחות הפנימיים שלה כפי שעשתה בחורף. כך גם האדם כשהוא עוזב את כוחות האדמה ומתחבר לכוחות הקוסמוס ומפרה עצמו.

בסתיו, הכוחות שננשפו החוצה מתחילים לחזור פנימה, האדמה מתחילה לשאוף ומתחילה לסגת פנימה. כפי שמראה יכולה לשקף בלבד, אך אינה יכולה לספוג אליה. יש הפרדה בין היאנג והיין. כדי להשאר יין האדמה חייבת להשאיר את היאנג מחוצה לה, הזמן והמרחב מופרדים. האדם בדומה חייב גם כן לקחת אליו את ההשפעות הקוסמיות ולהביא אותן חזרה לאדמה, כדי לחיות על האדמה. היין חייב לסגת כדי לאפשר בחורף את לידת היאנג מחדש, כשהאדמה פותחת את ריחמה לכוחות הקוסמוס, מבטאת ומשקפת אותם באביב ובקיץ.
האדם לעולם לא יוכל להבין את הרוחני אם הוא לא יוכל לפגוש אותו ולשלבו במסלול הטבעי של היקום שבתוכו הוא מתקיים. המסלול הקוסמי פוגש אותו קודם בחיים הארציים שכולל מספר מסויים של שנות חיים, ושנות החיים הללו מייצגות חזרה של אירועים מסויימים בריתמוס קצוב. כשהאדם נולד הוא מת בחיים הרוחניים, אך נפשו יכולה לקום לתחייה בחיים הארציים, בין לידה ומוות, ולהתעורר פנימית. האדם צריך לקחת את הכוחות הקוסמיים של הקיץ לתוך כוחות הרצון שלו, כדי שיהיה חזק ויעמוד מול כוחות החורף. זהו סדר ריתמי – הפיזי (יין), הרוחני (יאנג), והריתמיות שרוקמת אותם (QI) – ה- 3.

כשאנחנו מאפשרים לעצמינו להיות פתוחים להשראות שמגיעות אלינו אנחנו מאפשרים לניסים להתרחש. אך רובינו מאוד פרקטיים וכופים משמעת על מה שאנחנו חווים. העיניים שלנו לא מנסות להיות פרקטיות, הן רואות את השמחה שבהוויתם. העין הימנית לא רואה את מה שאני רואה, והעין השמאלית לא רואה את מה שאני רואה. הן רואות ביחד, ובזה שהן עצמן הן רואות בשבילי. אין פה משמעת. יש רק את המציאות המוכרת, ואת המציאות של הרוחני שלפעמים מתגנבת החוצה. הרוחניות שלנו ידועה לגוף, והגוף הופך רוחני יותר בגלל קיומו בתהלוכת העונות וההתנסות שלו בזמן. כשהאדם יודע את עצמו הוא חי בהארה ובחופש.

תמונה: freeimages.com/FergusCurrie

המחברת:
שונטל זלקינדר
מטפלת ומורה ברפואה סינית
czalkinder@yahoo.com

תגובות

  1. אחד המאמרים הטובים שקראתי.
    אני מצדיע לכמות הידע והסדר שהצגת שנטל.
    אין ספק שאת מראה כאן בסיס שמגיע מבית ספר שהביא חשיבה עמוקה, רחבה ומקיפה.
    מקווה שהכתבה תניע הרבה ללמוד ולתת לנו בוגרי בית הספר באנגליה את הזכות לחלוק את הידע עם כמה שיותר סטודנטים ומטפלים ובכך להפוך את התאוריה המאלפת לפרקטיקה קלינית במיטבה.
    תודה

  2. על פי התגובות המעטות שהיו לכתבה אני מבינה שהחומר הכתוב בה לא פשוט ואני שמחה על תגובתך. כנראה שאתה מבין היחידים שהבין על מה מדובר ואת המורכבות שבה. תודה

  3. שונטל, כתבה מדהימה . נותנת הסתכלות מאוד יפה על פעולות שנראות לנו מובנות מאליהן.
    תודה רבה על כל הפרספקטיבות החדשות שאת נותנת לי גם בקורס הגזעים והענפים. את גורמת לי להתאהב מחדש ברפואה הסינית.

  4. תודה שנטל, כתבה מאירה ונותנת כיוון והשראה. פחות כתבת על החלק האנתרופוסופי, איפה הוא בים המידע שאת מביאה? התייחסת הרבה לסיני. בהצלחה בדרכך להביא את הסדר והאור שמאחורי הדברים. יובל סמסון.

כתבות דומות

מדיטציה

מאת: ליטל אשכנזי
הירח

מאת: אלי סלמון כהן
סוטאי

מאת: עדי זיו
הצ'י קונג

מאת: אוהד קדם