מן האבן אל המחט- התפתחות הדיקור בסין

מן האבן אל המחט- התפתחות הדיקור בסין

מאת: תום פליישר
התפתחות הדיקור בסין

עבור המטפל המחפש להרחיב את הידע בטכניקות ואמצעים פרקטיים למיניהם, יתכן והרעיון לסקור התפתחות זו נשמע 'חָסַר בשר', אך הקניית תפיסה מדויקת יותר של התפתחות הכלים והשיטות של המקצוע מאפשרת הבנה מעמיקה ומפוכחת יותר של הטקסטים העתיקים עליהם נשען הדיקור. הרפואה הסינית כיום מתפקדת כיחידה אקלקטית בה תיאוריות רבות ושונות מתקיימות בשלום ותוך שילוב ידיים. המטרה של מאמר זה הינו לאפשר לקורא לראות בבירור את הקיום העצמאי של המרכיבים ובכך לאפשר לו לבחון את 'השלם'.

דיקור
סקירה היסטורית של התפתחות הדיקור בסין שנייה במורכבותה רק לזו של רפואת הצמחים. ראשית יש לומר בנושא זה כי לאורך ההיסטוריה בסין רואים התייחסות ל-Zhenjiu – 針灸, כלומר לדיקור-מוקסה. למרות שמדובר בטכניקות שונות וכי נדמה כי המוקסה מזוהה כיום עם הרפואה היפנית, ההתייחסות אל השתיים בספרות ובהיסטוריה הייתה כאל ישות בלתי ניתנת להפרדה. השימוש במוקסה דרש פחות מיומנות ליישום ו-Ai )艾), צמח הלענה אותו מבעירים, הינו זמין ונגיש. עובדות אלו מתחברות לסברה כי הריפוי בשריפת קונוסים של מוקסה על  הגוף קדמה לדיקור.[1]

האדם הראשון שידוע כי עסק בדיקור הינו Qin Yueren -秦越人. ההיסטוריון Sima Qian מספר אודותיו. מסופר על דמות מיתולוגית זו כי נדד ממקום למקום בסין הפיאודלית של המאה החמישית לפני הספירה וריפא אנשים, על כן כונה Bian Que  -扁鵲  שמתפרש כציפור שעפה ממקום למקום ומבשרת טובות.
כאשר מעלה בדמיונו המדקר המודרני טיפול מתקופת Bian Que, תהיה זו טעות לדמיין את המחטים שיש בנמצא כיום. בפרק 12 של ה-Suwen ישנה התייחסות גאוגרפית לסוגי הטיפול ונאמר כי במזרח נוטים לסבול מפרונְקֶלים ועל כן שם נוצרו מחטי-אבן (stone needle) וכי בדרום נוטים לסבול מהתכווצויות שריר ולכן שם הומצאו 'תשע המחטים'.[2]

מחטי אבן
השימוש במחטי אבן, Bian Shi -砭石, מוזכר פעמים רבות ב-Neijing ובטקסטים סינים שקודמים לו כגון ה-Maishu וה-Mawangdui, עליהם יורחב בהמשך. ישנן שלל עדויות כתובות וממצאים ארכאולוגים שמתארים את השימוש בכלי אבן ברפואה בסין. כמשתמע מהאזכור לעיל מפרק 12, אין מדובר במנהג פרה-היסטורי וניתן להיווכח כי כלים אלו היו בשימוש לפחות עד הקמתה של סין הקיסרית. לאבנים היו שלל צורות והשימוש השגור במילה 'מחט' לתיאור כלים אלו נובע אך ורק ממנהגי תרגום לשפה האנגלית והעברית. לחלק מהאבנים היו שפות מחודדות ושימשו רופאים למשל בניקוז אבצסים ומגוון הליכים כירורגים. על Bian Que מסופר כי במקרה מסוים אבחן מטופל אחד כלוקה בחולשת צ'י ובמטופל אחר חולשת כוח רצון (zhi, 志); הטיפול שהומלץ על ידו היה החלפה בין לבבותיהם של המטופלים. לאחר שהשניים נַעֲנו לטיפול, הם הוכנסו בעזרת מרקחת למצב של תרדמת למשך שלושה ימים בהם Bian Que פתח את חזיהם והשתיל את לבו של האחד במשנהו. השניים התעוררו בבריאות מחודשת. [3]

פרק 81 של ה-Lingshu מוקדש כולו להסבר על היווצרותם של אבצסים ואופן הטיפול בהם, בין היתר, על ידי שימוש באבנים. נֶגַע זה אשר כמעט ואינו מצוי כיום במדינות מפותחות הודות לתברואה מודרנית, עלול היה להוביל בעבר למוות במקרים שלא זכו לטיפול:[4]
"The carbuncle originated from the medial side of the thigh is called red carbuncle; … if this type of carbuncle occurs on the medial side of the thigh on both legs and if not treated right away, the patient will die within ten days"

עדות לשכיחות טיפולים מסוג זה מגיש לנו Zhuangzi:
"כשמלך צ'ין נופל למשכב הוא מזמן את רופאיו. זה אשר פותח את מורסתו וסותם את המוגלה, זוכה במרכבה אחת."[5]
השימוש בכלֵי חיתוך עשויים מאבן הולם בהרבה את התמונות המתוארות, מאשר השימוש במחט המודרנית. בעוד שהמוקסה הושמשה למקרים כרוניים, השימוש הקדום בדיקור היה למקרים אקוטיים. [6]

שימוש נוסף באבנים, שנעשתה אבחנה בינו לבין המוזכר לעיל והתבסס באופן מסוים על התיאוריה המרידיאנית, היה זה של עיסוי והזרמת צ'י. באלו נעשה שימוש בטכניקות לחיצה ועיסוי בעיקר בטיפול בכאבים למיניהם אשר התמקמו לאורך המסלולים. הדבר עשוי להזכיר לקורא את השימוש ב-Gua Sha 刮痧  אם כי לא בחנתי  קשר זה ולכן איני יכול לציין פרטים נוספים בנושא.
השימוש בכלים רפואיים למיניהם בתחילתה של סין הקיסרית, היה נפוץ בעיקר בטכניקות המוזכרות ולמעשה רשימת מטפלים בכירים מהמאה השנייה לפני הספירה אינה מזכירה כלל את השימוש של אלו בדיקור או מוקסה.
מהמוצג למעלה עולה כי השימוש במנוח 'דיקור' ו-'Acupuncture' אשר מרמזים לניקוב העור בעזרת מחט, אינם חובקים את המשתמע מהמושג הסיני Zhenjiu באופן המלא ביותר. נוסף על כך, יש לשים לב כי האזכור של Stone Needle בכתבים שתורגמו לאנגלית לא תמיד מעביר לקורא באופן נאמן למקור את סוג כלי האבן שנעשה בו שימוש. סימניות סיניות שונות תיארו כלֵי אבן שונים במהלך התקופות, בהתאם לשימוש.

התשתית לדיקור
טרם ביאור 'תשע המחטים' יש צורך להתייחס לתשתיות עליהן נשען הרעיון של 'הנעת צ'י'. בחלק הבא יוצגו התפתחותם של תיאורית ה-Jingluo – 經絡 והשימוש בנקודות הדיקור, אשר יחדיו הפכו למרכיב יסודי בעיסוק בדיקור-מוקסה מתקופת שושלת האן   – (206-220) לפני הספירה ואילך.

תיאורית Jingluo
ב-1973 חשפו ארכאולוגים אתר קבורה במחוז Huanan שנקרא Mawangdui – 馬王堆) ובו מגילות משי ובמבוק שהכילו טקסטים קדומים במגוון נושאים כגון ממשל, פילוסופיה וגם רפואה. עשר שנים מאוחר יותר במרחק כ-250 ק"מ צפונה נמצאו ליד Zhangjiashan (張家山) כתבים נוספים, בין היתר ספר שנקרא Maishu -脉書: 'ספר המסלולים'. שני האתרים היו אתרי קבורה של בני האליטה מתחילת שושלת Han, המאה השנייה לפני הספירה. הממצאים הראו כי המעמד העליון שאף לטפח את הבריאות בעיסוקים כגון Daoyin (導引), תזונה, תרגולי נשימה ויחסי מין, ועוד. כל אלו היו חלק מאומנות ה-Yangsheng-  養生 או 'טיפוח החיים'. במאה השביעית Sunsimiao  דיבר בשבחהּ של ה-Yangsheng באופן בה תפס אותה, אשר בניגוד לאלכימיַת ה-Neidan 內丹 שחתרה לאל-מָווֶת ואגב כך עלתה לדאואיסטים רבים בחייהם תוך נטילת שיקויים שונים, הראשונה שאפה לאפשר לאדם למצות את אורך החיים שהוכתב לו מראש על ידי הגורל, Shengming (生命)[7].

זאת, ברוח הקיסר הצהוב:[8] "…The sages will prevent disease rather than cure it…".

נראה כי תיאורית המסלולים, שהותוותה בפירוט על ידי ההוגים מענף הרפואה, נשענה על יסודות אשר הונחו מִבעוד מוֹעֵד על ידי העוסקים ב-Yangsheng.  יחד עם פורמולת צמחים וטקסי-גירוש-שֵדים למיניהם, מוזכר במגילות Mawangdui ו-Zhangjiashan השימוש בהבערת מוקסה לאורך 11 מסלולים. המסלולים דומים חלקית לאלו המתוארים בפרק 10 של ה-Lingshu ונקראים בשמות המוכרים כיום קרי, Taiyang, Jueyin וכד'. יחד עם זאת, התיאורים של זרימת המסלולים מעידים כי אלו הינם ברמת כלי הדם והשרירים בלבד ולא מופיע אזכור לכך שהמסלולים מובילים Qi – 氣 או מחוברים למערכת האיברים המוכרת יותר בשמה הסיני Zangfu -臟腑. בכתבים גם צוינו מכאובים ומחלות בהקשר לכל מסלול.

לסיכום סעיף זה, ניתן להזכיר פסלון אדם שהתגלה באתר קבורה Yongxing ב-1993 במחוז Sichuan. גובה הפסלון 28 ס"מ ונראים עליו בברור מסלולים בתוואים שמזכירים את המוכרים לנו כיום. אף על פי אי-התאמות מסוימות בין המסלולים המתוארים בפסלון, במגילות Mawangdui וב-Zhangjiashan, העולה ברור מכולם הוא שבסין של המאה השנייה לפני הספירה הייתה הכרה במסלולים כחלק מהפיזיולוגיה של גוף האדם, ואלו היו מודל שעמד בפני עצמו ללא תלות בנקודות שעתידות היו להפוך לתשתית של הדיקור-מוקסה המודרני.

לחלק ב' של המאמר לחצו כאן.

הערות:
[1] Huangdi Hama jing, Yellow Emperor’s Toad Canon, עמ' 6
[2] Wei Zhen (微鍼, במקור), ניתן לתרגום כ'מחטים עדינות'. על תשעת המחטים יורחב בהמשך; בצפון במערב ובמרכז התפתחו על פי פרק זה המוקסה, רפואת הצמחים והטווינא בהתאמה.   הקורא המודרני מייחס משמעות מועטה, אם בכלל, להבחנה בין שני כלים אלו באזכורן בקאנון של הקיסר הצהוב.
[3] The Buddhist Medicine King in Literary Context: Reconsidering an Early Medieval Example of Indian Influence on Chinese Medicine and Surgery, עמ' 203
[4] Lingshu, פרק 18
[5] קולות האדמה, עמ' 101
[6] Celestial Lancets: A History and Rationale of Acupuncture and Moxa, עמ' 170
[7] רעיון זה מועבר במאמרה של Sabine Wilms, Nurturing Life in Classical Chinese Medicine: Sun Simiao on Healing without Drugs, Transforming Bodies and Cultivating Life, וכמו כן בהרצאתה בקונגרס ה-ICCM שהתקיים במרץ 2011.
[8] Suwen, פרק 2

הגהה ועריכה: תמי ברקאי

תמונה: freeimages.com/Sandra Kühr

המחבר:
תום פליישר
מטפל ברפואה סינית
tomasfly@gmail.com

תגובות

כתבות דומות

סינית קלאסית

מאת: תום פליישר
התפתחות הדיקור בסין

מאת: תום פליישר