החבילה שלך, החבילה שלי

החבילה שלך, החבילה שלי

מאת: קרין קידר
החבילה שלך, החבילה שלי
המפגש המתרחש בחדר הטיפולים פרטי הוא. מגיע אדם לבקש עזרה, ובוחר להניח מכאוביו בידינו. עם האדם, בתוכו, בבטן, בלב, מגיע סיפור. סיפור מורכב, אישי ועדין. גם הסיפור בא לבקש עזרה.
נשים וגברים רבים מגיעים אלינו חרוטי פגיעה מינית שעברו. עלינו להניח שכל אדם שמגיע אלינו, חווה, אולי, פגיעה מינית. לפני זמן רב או אתמול, אולי לאורך שנים ואולי רגע אחד באוטובוס בדרך אלינו.

אם לא נטפל מתוך כבוד, עדינות וסבלנות, אנחנו עלולים להוסיף שכבה נוספת של פגיעה. חלקם הדחיקו את הפגיעה, חלקם יספרו לנו עליה גם אם לא נשאל. לפעמים יזרקו את זה לחלל החדר כמו פצצה. חלקם לא יספרו לנו לעולם ואחרים יספרו רק אם אנחנו נשאל.

אם נסתכל על המספרים היבשים: אחת מכל שלוש נשים בישראל עוברת פגיעה מינית במהלך חייה, אחת משבע עוברת אונס, אחת מכל שש ילדות עוברת גילוי עריות, אחד מכל שישה ילדים (בנים) עובר פגיעה מינית. אז אם תפתחו את יומן הטיפולים שלכם, של אתמול, היום או של מחר, תמצאו שם את השלוש ואת השש ואת השבע.

אפשרות בת-היענה: עצימת עיניים והתעלמות, אינה באה בחשבון, לדעתי.
אלמנטים שונים בכל טיפול עשויים להציף חוויות, רגשות, תמונות או זיכרונות של פגיעה מינית קודמת. אני מוצאת חשיבות גדולה בהבחנה בין גירוי חוזר או הפעלה חוזרת של זיכרון הפגיעה לבין אקט חוזר של פגיעה. לאדם המתמודד עם טראומה, עצם הסיטואציה של שהייה בחדר עם אדם זר, ביחסים שיש בהם מגע והזמנה ליצירת אמון, זוהי חוויה שיכולה להיות קשה ומאיימת, חוויה הדורשת לקיחת סיכון לפגיעה חוזרת.

ביחסים בהם אנחנו, המטפלים, נמצאים במגרש הביתי שלנו, והמטופלת לא; יחסים שבהם אנחנו נראים 'יודעי כל' והיא* לא, יחסים בהם אנו ניגע בה, אלו יחסים שאינם שיוויונים ומכילים בתוכם אפשרות לחוויה של הקטנה, בצל של המטפל/ת הגדולים. בקליניקה, יש לנו יתרון כוח, עלינו לשים לב ולהיזהר מאד לא להשתמש בו לרעה ולפגוע במטופלת. (מתוך רצון להימנע מסרבול בכתיבה ובקריאה, ובשל כך שרוב נפגעי התקיפה המינית הן נשים – בחרתי לכתוב בהכללה 'מטופלת'. אני מודעת ולא ממעיטה בשום צורה בצורך לשוחח ולטפל במטופלים הנפגעים. אבקש את הבנתכם).

פגיעה מינית היא תמיד ניצול כוח.
בסיטואציה טיפולית רגישה, בה המושכות נמצאות בידי המטופלת לאורך כל הטיפול, בנוכחות מטפל אכפתי, רגיש ועדין, הצפה יכולה להיות הזדמנות לריפוי. מול אפשרות ההצפה, מנגנון ההדחקה הינו מנגנון רב עוצמה, בעל ערך רב ועלינו לכבדו. חשוב לתת את דעתנו על זכות המטופלת לשמור על התכנים שהדחיקה נעולים וסגורים. לדעתי, בטח ובטח כמטפלים הוליסטיים שהוכשרו ברפואה סינית, אין זה מתפקידנו לעורר הצפה ׳כדי לנקז את הפצע׳.

ישנם מטפלים שמעודדים הצפה, הם רוצים שהמטופלת תעבור דרך הטראומה כדי להתגבר עליה. המושג המכובס ׳משבר טיפולי׳, נראה בעיניי, לעיתים קרובות, כמתקפת אגו של מטפלים, אמונת שווא בכוחנו ובתפקידנו. לא הוכשרנו לכך, ולרובנו אין את הכלים להתמודד עם ההצפה והשלכותיה. לא הוכשרנו גם להתמודד עם מה יקרה לנו עצמנו, מול חשיפה להצפה שכזו.

כמטפלים, עלינו האחריות ללמוד על פגיעה מינית והשפעותיה. עלינו לטפל בסיפור האישי שלנו ולקבל עזרה כדי לעשות זאת. ככל שנלמד יותר על החלקים שבנו שפגעו, שנפגעו או שעמדו מהצד, ככל שנאתר את התגובות הטבעיות שלנו, העמוקות, כלפי כל החלקים האלה, נהיה מטפלים טובים ומודעים יותר, כך נוכל להיות מלווים טובים יותר להחלמה. אבל אנחנו לא יכולים לעשות זאת לבד, אני מאמינה שבאחריות כל מטפל ומטפלת לשזור עבור עצמו רשת הגנה ותמיכה מקצועית של קולגות, מטפלים מעולם בריאות הנפש ורופאים במקצועות רפואה שונים. מטווה זה יאפשר לנו להיות עזר זו עבור זה, בהתמודדויות האישיות והאישיות-מקצועיות שלנו, מול תכנים טיפוליים כלליים ותכנים של פגיעה וטראומה בפרט.

התשאול
ישנם רגעים בטיפול שמעלים לי תחושות בטן לגבי משהו כואב וסודי בסיפור שמביאה אתה האישה שמולי. לבחור לשאול אומר גם לקחת בחשבון שתגיע תשובה או שתהיה הימנעות מתשובה, זו גם תשובה. אין לי תשובה ברורה מתי אני שואלת אבל לפעמים אני יודעת שאם לא אשאל, לא אאפשר מקום לאדם בחירה אם לספר (או לא).

מד״ר דיאנה פלשר למדתי לשאול. ד"ר פלשר שואלת קודם: "האם היית פעם בפיגוע? האם היית פעם בתאונת דרכים? האם את בת לניצולי שואה?" ורק אז היא שואלת: "האם עכשיו כשאת מביטה אחורה על חייך היו אירועים קשים נוספים שהשאירו חותם על בריאותך או שכדאי שאני אדע? כמו למשל אלימות פיזית, הזנחה, או התעללות מינית?"

את המשפט האחרון אני שואלת לעיתים רחוקות, אשאל אותו רק כשיש בי בטחון שאוכל להכיל את התשובה, שיש בי את הכוחות לשאול, להגיד את המילים הברורות ובעיקר כשאני מרגישה שלומר את המילים ׳אלימות מינית׳, ׳התעללות׳, יהיה בעל ערך טיפולי ולא רק נייר זכוכית שורט. לפעמים אשאל בפשטות: האם אי פעם נגע בך מישהו בניגוד לרצונך?

אם האישה משיבה בחיוב, ד“ר פלשר ממשיכה: "ספרי לי רק מה וכמה שנכון לך לספר, מה שחשוב לך שאדע היום. אולי ספרי לי איך זה משפיע עליך ועל הבריאות שלך היום". אני רוצה להדגיש את המלה היום. מה שמתאים למטופלת לספר היום, יהיה אחר ממה שתבקש לספר ביום אחר.
ה'היום' הזה הוא דו-סטרי: זה שהיא בחרה לספר לי משהו פרטי היום, לא נותן לי בעלות על הזכות לדבר על כך בפעם הבאה, זהו חומר נפיץ עד מאד. בכל פעם שתגיע המטופלת עליי לתרגל רגישות, הקשבה ובעיקר נוכחות מלאה למתי ולמה ואיך נדבר.

מצד שני, אולי היום תבחר לדבר על משהו אחר או לענות תשובה אחרת, שונה, לשאלה שנשאלה, בין אם שאלתי במילים, ובין אם בטיפול בעבר פתחתי הזמנה למקום בטוח לספר מתי שיתאפשר, אולי היום תבחר לדבר על מה שלא רצתה לדבר בעבר. זוהי זכותה. הקשיבו בקשב רב, הסכימו לנכוח גם אם עולים סיפורים ופרטים כואבים, נסו לוותר על הזעזוע. אם המטופלת בוחרת לספר לנו את הסיפור שלה, הקשיבו. לפעמים זה כשלעצמו מספיק.

האמינו לנפגעת באשר לתקיפה.
לעולם אל תפקפקו בפגיעה שחוותה, בבחירה להתלונן, בבחירה לספר.
"למה חיכית לספר לי? למה לא התלוננת? למה התלוננת? למה לא ברחת? את בטוחה שזה מה שהוא התכוון? מה עשית שם בכלל? למה היית לבד? למה כששאלתי אותך בפגישה הקודמת לא אמרת את האמת? ספרי לי פרטים, אני רוצה להבין, אולי התבלבלת ולא הבנת מה קרה?" – כל אלה הם ה'לא הגדול'!

כשאדם חווה פגיעה, מעטפות ההגנה שלו מנופצות, ספקות עולים כמו חרקים, ממאנים להיכחד ואשמה לא מאחרת להצטרף. אשמה היא בת הלוויה הנאמנה ביותר של הטראומה. אם אין לכם משהו רחום להגיד – שתקו. עין טובה וקיום חומל הם טובים מספיק.

לעיתים גילוי הפגיעה המינית או חוויות טראומטיות יכולים לצוץ בזמן הטיפול עצמו. הנה שתי דוגמאות:
מטופלת שבתשאול אמרה שאין היסטוריה של חוויות טראומטיות אולם במהלך הטיפול הגיבה בבכי, התכווצות ונמלטה לבדיחה מוגזמת, התעלמות או כל דבר המעורר בכם חשד לפגיעה. אם הזמן והמקום מאפשרים, אולי ניתן לשאול משהו כמו: ״כשדיברנו בתחילת הטיפול תיארת שאינך זוכרת חוויות טראומטיות מעברך, אבל במהלך הטיפול שמתי לב שבכית קצת. אם תרצי לספר לי על מה שעבר בך, היום או בהזדמנות אחרת אשמח להקשיב״.

מטופל שבמהלך הטיפול חווה הצפה רגשית גדולה, רועד ובוכה בעודו נזכר ומספר על חוויה טראומטית מעברו. זכרו להיות נמל מבטחים בטוח ושקט. אם אתם מרגישים צורך להחזיק לו את היד, בקשו רשות: ״הייתי רוצה להחזיק לך את היד אבל אני לא בטוחה שזה מה שאתה רוצה״. חכו לתגובה. נסו להזכיר שהעובדה שהחוויה הקשה שעבר צפה עכשיו, מסמנת אולי שהוא מוכן להתמודד איתה ולהכיר בה, שהתמודדות היא חלק ממסע ההחלמה שלו. תנו מקום לרגשות שעולים. הכירו באומץ לספר ובכך שהוא לא לבד. הציעו לפנות לייעוץ רגשי מקצועי וזיכרו שאנחנו לא פסיכולוגים.

גישות התייחסות בטיפול בנפגעי טראומה
אני חושבת שיש גישות יעילות להתייחסות לנושא הפגיעה הטראומטית, אני ממליצה לכל מטפל ומטפלת לקבל הדרכה מקצועית לגבי דרכי התמודדות. במרכזי הסיוע מעבירים קורסים לאנשי חינוך ואנשי מקצוע טיפוליים.

ביריעה קצרה זו לא אצליח להעביר בבהירות את עומקן של גישות אלו, אולם אני מעוניינת להעביר מסר ברור אודות מספר גישות נפוצות שאני מוצאת כי אינן עוזרות, ואף עלולות להיות פוגעניות הן עבור המטופלים אך גם, בהחלט, עבורנו המטפלים.

גישות שאינן אפקטיביות:
פחד שבעצם ההתייחסות לחוויה הטראומטית שעברה המטופלת, נהיה שותפים ליצירת פגיעה נוספת: במקום זה עלינו ללמוד לתת אמון בכך שהאישה שמולנו תשתף כפי יכולתה. התפקיד שלנו אינו להגדיר עבורה את ׳גבולות הבטיחות׳ שלה, אלא להעניק לה הכלה בטוחה שבתוכה תוכל לעשות את עבודת ההחלמה שלה.

גישה היסטרית: למהר להציל את המטופלת מלהרגיש רע, אנו נמנעים ומיצרים חוויה מביכה ומזורזת. לרוב, מה שנדרש הוא להוריד את הקצב, להסביר וללוות אותה למקום בו הפעם, כשמתקיים קשר, היא בטוחה. דרך זו תהיה דרך נדיבה יותר.

מבוכה, חוסר סבלנות וחוסר שקט לגבי הבעת הרגשות של המטופלת: במצב כזה המטופלת עלולה להרגיש שוב חוויה טיפולית בה נאמר לה "להתגבר על זה", "לא לתת לזה לנהל לך את החיים", "לא לעשות מזה כזה ענין", "כבר עברו המון שנים, איך זה עדיין כ"כ מנהל אותך?". הכרה במה שקרה לה. נתינת תוקף לכאב, להתמודדות המאתגרת, לתעצומות הנדרשות להחלמה, יהיו הוגנים ומאפשרים מרחב בו ניתן להישבר וניתן להיבנות. להקטין אותה שוב, לבטל אותה ואת הקשיים והמכאובים שלה, יהווה שכבה נוספת, פוגענית, על הטראומה שכבר חוותה.

הצפה: כשאנו חסרי כוחות, חסרי אונים וחסרי מסוגלות לחזק את המטופלת וללוות אותה בסערה; או אולי, לפעמים, אנחנו מוצפים מחוויות שעברנו בעצמנו וממהרים לשתף כאילו אנחנו מבינים ויודעים בדיוק מה היא עברה. מעשה שיבטא חמלה כלפיה וכלפי עצמכם, יהיה לספר למטופלת שקשה לכם לשמוע סיפור כואב כל-כך, שאתם כואבים אתה ושתעשו כמיטב יכולתכם לעזור, שתבקשו הדרכה. זה גם יסביר בבהירות את המבט המוצף שלכם אם יהיה כזה. ויעזור ללמד על בקשת עזרה והסכמה לנוכחות במקום כואב. אלה משאבים חשובים מאד. תכנים של פגיעה מינית הם כואבים ומאתגרים הן למספר והן למאזין. הרבה פעמים לא ציפינו לזה, זה אכן מבהיל. בקשו עזרה. אל תישארו עם החומרים האלה לבד.

שיפוטיות, המביאה לשאילת שאלות פוגעניות ולהצהרות: "למה הלכת לבד? מה לבשת? למה לא ברחת? התנגדת? נלחמת? אני הייתי נלחם. סלחת? חשוב נורא לסלוח, זה מאלוהים…"
לעולם, אבל לעולם אל תשפטו את המטופלת, את התנהגותה, לפני בזמן ואחרי הפגיעה. כל הבחירות שלה היו החלטות של חיים ומוות. נסו בכל ליבכם להעביר מסר מחזק אודות העובדה שזו היא שיושבת פה אתכם, עכשיו, חיה ונושמת ומספרת לכם באומץ של גיבורות על, וזה מראה חיות וכוח שרידות שאין כדוגמתו.

פגיעה מינית וחשיפה ממושכת ליחסי ניצול והתעללות רגשית משפיעים בצורה משמעותית על יכולתה של הנפגעת ליצר ולשמר מערכות יחסים בהן נדרשים אמון והדדיות. חלק מהסימנים לכך יהיו חוויות ניתוק, ניכור, תנודות רגשיות קיצוניות, שינויים במצבי תודעה, קשיי ויסות וקושי לחשוב על העתיד. נראה קושי לקבל תמיכה וקושי לתמוך באחר.

לעתים קרובות נחווה מטופלים אלה כבעלי ציפיות לא מציאותיות מאתנו, הם יחוו אותנו כמאכזבים ופוגעניים גם כשכוונותינו נקיות ומיטיבות. לפעמים הם יהיו מאוד תוקפניים. חשוב לזכור שהלב הפצוע עלול להרחיק בדיוק מה שיכול להיטיב עמו.

כשאנחנו מבינים את זה, אנחנו יכולים, אולי, להתבונן בתגובות האלה בפחות שיפוטיות ויותר הבנה. אנחנו יכולים לוותר על התגובתיות האוטומטית שלנו כלפי תוקפנות או ניתוק. כך, נצליח לא לחוות את תגובות המטופלת כמתקפה אישית כלפינו, אלא כדרך נוספת שלה לספר לנו על כמה היא פגועה; אנחנו עוזרים כך להימנע משחזור טראומטי.

טראומה בוזזת מהנפגעת את הרגשת הכוח והשליטה.
בספר 'טראומה והחלמה' כותבת ג'ודית לואיס הרמן: "העיקרון המנחה של ההחלמה הוא השבת הכוח והשליטה לנפגע. המשימה הראשונה של ההחלמה היא ביסוס בטחונו. משימה זו קודמת לכל המשימות האחרות, שכן שום עבודה תרפויטית לא תצליח כל עוד לא בוסס הביטחון כראוי".

במערכת יחסים טיפולית הבונה בזהירות התקשרות בטוחה דרך יחסי אמון והדדיות, יכולה להתקיים אפשרות לשינוי בהתקשרות. אולם שלב זה של בנית ברית טיפולית יכול להיות ארוך ומאתגר; הציפיה של מי שחווה טראומה להיפגע שוב ושוב, עלולה להקשות על תהליך בניית האמון. בדיקה וטיפול רגישים מתוך כוונה ורצון מלא להתאים את עצמינו לצרכים המיוחדים של המטופלת, למקצב שלה, לגבולות שלה, כמו גם בעיבוד החוויה לאחר סיום הטיפול יסייעו לתהליך בניית האמון ולמניעת פגיעה נוספת.

מרחב הטיפול
לפני הטיפול, אחרי השיחה, אפילו לפני התבוננות בלשון – חשוב מאד להסביר את התהליך שהמטופלת עומדת לעבור. הסבירו על בדיקת הלשון, הדופק ואבחנות הבטן. בקשו עכשיו ובכל אחד מהשלבים הבאים אישור לפני שאתם מבצעים את הבדיקה או הטיפול. אל תיקחו דבר כמובן מאליו.

חשיפת לשון לאדם זר, גם למי שלא עבר פגיעה, היא מעשה מביך וחושפני, בדיקת הבטן יכולה להרגיש לרבים קשה וחודרנית. הסבירו היטב על מיקום נקודות הדיקור וזיכרו בעיקר שחוויות שנראות לכם טריוויאליות יכולות להיות מאתגרות ומציפות עבור המטופלת.

עצם השכיבה על הגב כשמישהו אחר נוגע בי, חשיפת חלקים מהגוף שלי, שכיבה על הבטן כשאיני רואה מה עושים לי, החדרת אובייקט (במקרה שלנו מחטים) לגוף שלי, חשש מכאב, מחוסר יכולת להתנגד, מחוסר יכולת להגיד שלא נעים לי.

זכרו שמה שנחשב בעיניכם עדין ומכבד אינו בהכרח זהה לערכי המטופלת, אני מאד ממליצה לומר בקול ברור על כוונתכם לטפל בה בכבוד ובעדינות הרבים ביותר, אך אם משהו, אפילו קטן, אפילו טיפשי ומביך מרגיש לא נוח – שיגידו או שיסמנו.

אפשר לקבוע תנועה עם היד שתסמן ׳עצור׳ כשהמטופלת לא מצליחה לומר במילים שקשה לה. זכרו שעצם האפשרות ומימושה – להגיד "לא. לא נעים לי. אני לא מסכימה" – היא חוויה מתקנת חשובה עד מאוד למי שנפגע.

זכרו שבחלק מהמקרים, חווית ההתעללות כללה הפעלת כוח פיזי נפשי ורוחני רב, שפחד מעורב בה כל-כך עד שאין ביכולתה של המטופלת לסרב לבדיקה רפואית. לאפשר לה לומר ׳לא׳ חשוב במידה זהה לקבלת הסכמה מדעת. במידה ועולה בכם חשש לפגיעה נוספת, אפשרו לפגישה להסתיים ללא טיפול. בהמשך תוכלו אולי להיפגש שוב לבדוק ולטפל. אין מה למהר.

חזקו אותה על עצם האומץ לבוא ולטפל בעצמה. על האפשרות לתת אמון באדם אחר בסיטואציה פגיעה.

כשאתם מתחילים לבדוק ולטפל הזכירו שאתם עובדים יחד, לדוגמא: ״העבודה שלי היא לדאוג לך, העבודה שלך היא לדאוג לעצמך ולתת לי משוב כיצד אני יכולה לעשות עבודה טובה יותר בלטפל בך. את הקובעת. את מומחית בחוויה שלך ואני מבקשת ממך לעזור לי לעזור לך".

במידה ומתח עולה בגופה מול המגע שלכם אפילו בהתבוננות בלשון או בלקיחת הדופק, בררו איתה מה הדרכים שהיא מכירה כדי להירגע ולהרפות את הגוף; הזכירו אפשרות של נשימה בטנית (הדגימו על עצמכם, לא על ידי מגע בבטן שלה), הציעו אולי דמיון מודרך (בחרו בזהירות דימויים: ׳עץ מתנועע ברוח׳ יהיה ככל הנראה עדיף על דימוי של ׳בובת סמרטוט רפויה׳, אפשרו ריכוז בנשימה, למשל שאיפה דרך האף ונשיפה דרך הפה). תרגלו המתנה. השתמשו בעדינות בהומור אם זה מה שמרכך את הרגע.

הכירו בקושי שלה; "זה בסדר, אני ממש מבינה אותך, זה באמת מאד מביך להראות את הלשון ככה". שימרו על קשר עין נינוח. שתפו את המטופלת עם הממצאים שלכם. הציעו, למשל, לצלם את הלשון, קבלו הסכמה ברורה לצלם ולהתבונן בתמונה יחד.

הסבירו מהו מהלך הטיפול שאתם מציעים: ״אני מתכננת לדקור שש נקודות, 3 ביד ימין, 2 בבטן ואחת ברגל באזור הברך, אלו המחטים שלי (אני מראה אריזה סגורה) הן דקות מאד, חד פעמיות וסטריליות, בדרך כלל לא תחושי כאב במהלך הדיקור אולם במידה ולא נוח לך, בבקשה אמרי לי או סמני לי״.

זכרו לשאול על פחדים ממחטים. אפשרו הפסקה בדיקור בין נקודה לנקודה אם יש בכך צורך. זמן ומרחב המתנה ובחירה הן פריוולגיה שלא נמצאת בחווית הפגיעה. משאב הזמן הוא כלי ריפוי. אל תיקחו שום תנועה שלכם כמובנת מאליה; במידה ויש להפשיל את המכנסיים על מנת לחשוף ברך, בקשו מהמטופלת להפשיל את המכנסיים מעל הברך או בקשו רשות לעשות זאת, בחשיפה ובמגע בבטן היו קשובים אף יותר, בפישוק הרגליים אף במעט, על אחת כמה וכמה. זיכרו כל הזמן שאינכם יודעים מה תנועה או מגע שלכם מעוררים במטופלת.

לאחר הדיקור דאגו לשאול איך היא מרגישה והאם נוח לה. במידה ואתם עובדים בכמה חדרים, נסו לא להשאיר את המטופלת לבד אם אינה מעוניינת. במידה והיא בוחרת להישאר לבד, דאגו ללחצן מצוקה. (לשם הפרקטיות, ניתן לרכוש אינטרקום אלחוטי פשוט ולהשתמש בו). השאירו זמן לסגירת הטיפול. חשוב מאוד לאפשר מקום לספר איך היה הטיפול עבורה. מה עבר בטוב ומה פחות? עם מה היא יוצאת מהטיפול היום?, אשררו את ההצהרות ודאגו לתת משוב חיובי ספציפי. לדוגמא: המטופלת: "היה לי מאד קשה כשבדקת לי את הבטן, אבל הרגשתי שאת עוזרת לי כשראיתי שאחרי שדקרת הבטן השתנתה."

המטפלת: ״הבחנתי שהיה לך קשה, אני מרגישה שהיית מאד אמיצה כשאפשרת לי להמשיך את הטיפול. אני לא לוקחת את זה כמובן מאליו. שמחתי איתך להבחין בשינויים שהתרחשו במהלך טיפול הדיקור. נוכל להמשיך ולעבוד יחד בשבוע הבא, אם תרצי.״

אני מציעה שיהיו לכם המלצות לפסיכולוגים טובים המתמחים בנושא. שאלו לפני הפרידה, למי תוכל להתקשר לספר על מה שחוותה. עודדו אותה לשתף מישהו.

סיכום
אנחנו מגיעים לטיפול עם כל החבילה שלנו. החבילה הזו, בה מאוחסנת ההיסטוריה שלנו, זו שאנחנו זוכרים, זו שלא, התקוות, האכזבות, הכמיהות שלנו ואף אלה של הורינו, של החברה בה אנחנו חיים. החבילה הזו היא שהופכת אותנו למי שאנחנו.

בחדר הטיפולים, נפגשות שתי חבילות חיים: זו של המטופלת וגם זו שלי. בטיפול רגיש, בנוכחות מלאת חמלה כלפי המטופלת, כלפי עצמי, אני מנסה לרווח, לו במעט, את החבילות שלנו. לפעמים נפנה כבודת יתר, לפעמים נעזור לסדר קצת יותר טוב את הסיפור ולפעמים נעשה מעט ובעיקר נקשיב. כך, נאפשר למטופלת והן לעצמנו לנוע בתנועה רכה ובטוחה יותר כלפי העצמי וכלפי הזולת. פוטנציאל האדוות פה הוא אינסופי.

אם נצליח לסייע ליחידים לצאת ממעגל האימה של הטראומה, של האלימות, נוכל, בתקווה, לפתוח פתח לחברה מכילה יותר, שיפוטית ואלימה פחות, ונדיבה הרבה יותר.

הערות:
חלקים מרשימה זו הינם תרגום שעבר פרשנות אישית שלי, מתוך פרק בספרם מעורר ההשראה והחמלה של פני סימקין ופיליס קלאוס שנקרא 'When Survivors give Birth'.
ספר יוצא מן הכלל בנושא טיפול ביולדות שעברו תקיפה והתעללות מינית בעברן. פרשנותי נכתבה מתוך ניסיון לנאמנות מלאה לרוח הספר. הפרק ממנו לקחתי חומרים מתייחס למהלך בדיקה וגינלית של מטופלת בעלת היסטוריה של פגיעה מינית. אני ממליצה מאד לכל מטפל ומטפלת לקרוא את הספר.

הציטוט מתוך: לואיס הרמן ג'ודית , טראומה והחלמה, עם עובד, ספרית אופקים, 1994.

תודה גדולה ועמוקה לאושרי זיסמן על הליווי הרגיש בעריכת הטקסט.

** מזה כחמש עשרה שנים אני מטפלת בנשים, באיכילוב, במרפאה הפרטית שלי וב"קורה" מרפאה קהילתית לליווי נשים במעגלי ההריון והלידה. אני גאה גם להיות חלק ממערך ההסמכה של ביה"ס למיילדות במספר מרכזים רפואיים וחברת הנהלה ב"קרן בריאה" – קרן לבריאות נשים בקהילה.
בשנים הראשונות שטיפלתי נמנעתי לשאול על ההיסטוריה של נשים במרחב המיני שלהן. שאלתי קצת על החשק המיני, שאלתי קצת על הנאה מיחסי מין אבל נמנעתי מלשאול על המרחב המיני. עם השנים כתוצאה מסיפורים שעלו, ניסיון שהצטבר ואומץ שגידלתי, גיליתי ששדה המיניות שלנו, החוויות הראשוניות שלנו, כעדות מתבוננות ומאזינות, כחוות על בשרנו כילדות, נערות ונשים צעירות, הינו מרחב הוליסטי קריטי, בו נראה בבואה לבריאות הפיזית הנפשית והרוחנית שלנו ולכן עלינו ללמוד כיצד לנווט בו.
בעבודתי בקליניקה אני מנסה להתחקות אחר ההתפתחות הפיזיולוגית התקינה של בניית אינטימיות- חוויות בונות ומיטיבות, גבולות ברורים ובריאים, הכרת הרצון וחווית הנאה מול המרחב הפתולוגי של חוויות שליליות וטראומטיות הדורסות את הרצון ומפרקות את הגוף, הנפש, הלב ומשאירות צלקות עמוקות.
היום בעבודתי בקליניקה, גם מרחב המין הינו מרחב עבודה חי ופועם בו אני מנסה ללוות נשים להחלמה ובריאות שלמה. **

הגהה ועריכה: תמי ברקאי

המחברת:
קרין קידר
"מקום של נשים"- רפואת נשים אינטגרטיבית
karinekedar@gmail.com

תגובות

כתבות דומות

שאלות לקראת סיום

מאת: יעל ארנסט
טיפול בחרדה ופוסט- טראומה

מאת: רני אייל
פגיעה מינית

מאת: יעל ארנסט