על מחקרים, ענווה וכבוד עצמי

על מחקרים, ענווה וכבוד עצמי

מאת: רואי גרין פ"ח

"מי צריך את כל המחקרים האלה בכלל?"  שאלתי את עצמי באמצע הלילה, בדרך לשירותים. למה אני שואל את עצמי שאלות כאלה באמצע הלילה? הייתה התשובה – וחזרתי לישון.

למחרת נזכרתי שבאיזו תכנית בוקר לפני כמה ימים, התראיין רופא טלוויזיוני אחד וסיפר על מחקר גדול שנעשה שממנו עולה שהדיקור לא עוזר לשיקום משבץ מוחי. אני מניח שכל המדקרים שעוסקים בדבר הזה התאכזבו מאד, מכרו את כל ציוד הדיקור שלהם לאיזה פרייאר שחושב שהפלצבו הזה עובד וחזרו למלצר. אה, רגע…. לא? המשיכו עבודתם כרגיל?

המקצוע שלנו, כך נראה לי, מחזר אחרי הממסד הרפואי כדי לקבל "לגיטימציה", ואחת הדרכים לעשות זאת היא להודיע בכל מקום שרק אפשר על כך ש"מחקרים מוכיחים" שדיקור סיני יעיל לכאבי ראש/כאבי גב/פוריות וכו' וכו'. הבעיה היא שמדי כמה זמן מתפרסמים מחקרים אחרים שטוענים שהדיקור הסיני לא יעיל לכאבי ראש/כאבי גב/פוריותוכו' וכו'. אז יש מחקרים שמוכיחים שכן, ויש מחקרים שמוכיחים שלא… ואני מוצא את עצמי תוהה תהיות באמצע הלילה.

אני לא יודע אם מישהו מכם למד אי פעם פילוסופיה של המדע. אני כן. קורס קשה לאללה, לא הבנתי חצי ממנו. אבל החלקים שכן הבנתי חלחלו בי עמוק. בעיקר הבנתי, שהפילוסופיה של המדע שמה את המדע עצמו בפרופורציה הראויה לו. לאורך ההיסטוריה אנו עדים לפרדיגמות מדעיות שקמות ונופלות כמו אימפריות. פעם זה היה כדור הארץ ששטוח, ופעם אחרת פיזיקה ניטוניאנית. היום "אנרגיה" זה באופנה. מודל מדעי המושל בכיפה היום מתערער כאשר אינו מצליח לתת הסבר הולם לעוד ועוד תופעות, עד שיש צורך דחוף להחליפו באחר. תשאלו את תומאס קון.

אבל האמת היא שאפשר לקחת אפילו צעד עוד יותר גדול אחורה, ולתמוה באמת: היכן הענווה של המדענים הבאים לקבוע מה עובד/לא עובד ומה קיים או לא קיים בעולם? האם הוכו בסנוורים מהמוח המפותח שלנו, שעם כל הישגיו, לא מצליח לקלוט את טווח שמיעתו של כלב? הרי המדענים בעצמם טוענים כי 96% מהחומר הקיים ביקום הנו "חומר אפל", שלא נקלט בחושינו ואינו ניתן לתצפית ישירה. 96%! אז.. על איזה "עולם" מדברים כאן? העולם שלי, או של הכלב או של החולדה, או של העץ, או של הסלע? האם יש בכלל משהו מחוץ לחמשת החושים המוגבלים שלנו שאנו יכולים להגיד בוודאות שמשהו אחר מתקיים "בתוכו"? וכלי המחקר שלנו, מתארים איזו מציאות אובייקטיבית בדיוק אם לא זו שנקלטת במוחנו, זה שמסוגל לקלוט 4% מהיקום?

אנחנו מחזרים ומבקשים לגיטמציה, ושוכחים קצת את מה שלמדנו על רפואה סינית ועל טאואיזם. חכמי סין לא חיפשו להוכיח. הם השתמשו במה שהיה זמין, גם אם לא ממש ראו אותו או הבינו אותו לחלוטין, והפנימו כי אנחנו חלק מהקוסמוס אבל קטונו מלהכיל את כולו ובטח להבינו.

לחפש הוכחה היא אולי צורך אנושי בסיסי ומובן, כזה שהוביל אותנו להישגים כבירים. מחקרים כשלעצמם אינם פסולים בעיניי, אבל אם אנו מתכוונים להשתמש במתודות המדעיות המקובלות (מקובלות היום, מחר מי יודע?) כדי לבסס את הלגיטימיות של רפואה ששירתה מיליוני אנשים במשך אלפי שנים, כדאי שנעצור רגע ונחשוב. כמה זמן קיימת הרפואה הסינית? כמה זמן קיימת הרפואה המערבית? כמה זמן קיימים אנחנו, בני האדם, מתוך סך שנות קיומו של היקום?

ישנם בוודאי אנשים שקוראים על מחקר שהוכיח משהו על דיקור סיני, ומקבלים מוטיבציה להגיע לטיפול. ואם הרפואה הסינית תיכנס לבתי החולים יותר, אז יותר אנשים יהנו ממנה. אבל אני חושב שהעם יותר חכם מקומץ מדענים. אנשים מוכנים לנסות דיקור סיני כי הם שמעו שזה עזר לאחיין שלהם או לדוד שלהם, כי ראו במו עיניהם את כוחו המופלא ולא כי הם קראו על איזה מחקר. ואנחנו המטפלים הרי יודעים שזה עזר, עוזר וימשיך לעזור לחולי שבץ מוחי, כמו גם לחולים רבים אחרים.

אז תודה רבה על המחקר מאיר העיניים, באמת השכלנו. עכשיו אפשר לחזור לעבוד?

תגובות

  1. כל הכבוד.
    מילים גשמיות עם כוח של צעדים קטנים על כוכב לכת שתרם נודע…

  2. שלום רואי
    מאמר יפיפה
    לצערי אני לא מסכים איתך כלל.
    בתור מטפל שעובד בתוך בית חולים אין לנו שום סיכוי לקבל לגיטימציה מלאה מהממסד הרפואי לאינטגרציה אמיתית.
    למה לנו? כי כך נוכל למצות באמת את היכולות שלנו בתור מטפלים, ולעשות שינוי אמיתי וחשוב .
    אתה ודאי יודע כי אין שום תרופה בעולם אשר כל המחקרים הראו על תוצאות חד משמעיות לכיוון מסויים, ועל כן גם לא צריך לפחד ממחקירם.

    אני חושב שאנו כן צריכים לשאוף למחקריםפ ולא כדי להוכיח לאף אחד כמה אנחנו גדולים אלא כדי שנוכל למצות את הכישורים שלנו ואת היכולות .
    בברכה
    ניר סלמה

  3. היי ניר ורואי

    ניר – כמי שעובד במחלקה הכירורגית בבית חולים אני חייב לציין שלהפתעתי הרבה אני זוכה ללגיטימציה מלאה וסקרנות והתעניינות כנה מצד צוות האחיות והרופאים הבכירים במחלקה.. האינטגרציה שלנו במערכת היא כמעט מלאה.. אני מדקר במחלקה לפני הניתוח, בחדר האינדוקיצה שלפני ההרדמה, אני יכול להיכנס לצפות בניתוח, לטפל בחדר התאוששות ולשוב ולטפל במחלקה לאחר שהמטופל עבר את הניתוח.. הרופאים והאחיות יכולים להזמין ממני יעוץ ברפואה משלימה בדיוק כפי שהם מזמינים ייעוץ של רופא פנימיי.. כך שהאינטגרציה בפתח ללא קשר למחקרים..

    רואי – אתה אומר דבר נכון – עזבו אותי ממחקרים.. זה הרי עובד.. תנו לעבוד!! מעולה, אבל זו הצגה חד צדדית של המציאות.. כלומר, בדיוק כשם שאתה\אנחנו\הרפואה הסינית קיימת\קיימים (וזו עובדה) כך גם המחקרים. וכמו שהיינו רוצים שיתייחסו אלינו – כך אנו צריכים להתייחס לתרבות המחקר המערבית.. זה העולם בו אנו פועלים..

    פשוט צריך לשאוף להתאים את שפת המחקר לכזו שתדע לבחון את הרפואה הסינית.. זו הבעיה המרכזית במחקרים עד כה..

  4. היי חיים,
    אתה צודק שצריך להתייחס למחקרים ולא להתעלם מהעולם הזה. אבל הפואנטה של המאמר לא הייתה "עזבו אותי ממחקרים… זה הרי עובד", אלא כפי שהכותרת אומרת: ענווה – שדרושה לכולנו ובעיקר לחוקרים – בבואנו לקבוע מה אמיתי ונכון בעולם (אותו עולם שהמוח האנושי מסוגל לקלוט רק פסיק ממנו) וכבוד עצמי – שנזכור שהלגיטימציה שלנו אינה תלויה במחקר זה או אחר אלא במסורת בת אלפי שנים. הניסיון המקצועי שלך בביה"ח מאשר את הקביעה הזו.

כתבות דומות

מחט חבויה

מאת: ענת צחר ומרים רייך
מכון דוידסון

מאת: יעל ארנסט
פרס נובל לרפואה

מאת: יעל ארנסט