אולימפידע

אולימפידע

מאת: מערכת סינית
טקס פתיחת האולימפיאדה מעורר השתאות, התרגשות ואת זיכרונותיי שקשה עד מאוד לתמצת. בראש השנה דאשתקד נסעתי עם חמישה ח'ברה, קבוצה קטנה- למעצמה הגדולה. מעצמה ענקית, אשר עיניים מערביות אינן תמיד מצליחות לחוות. לרגל האולימפיאדה, והתקשורת שקצת מעוותת את המציאות, בחרתי לכתוב את האולימפידע שלי בסין.

שהינו בסין כמעט כחודש, וחלקנו עבר "מסע הישרדות". לטיפוסים שהטחול שלהם חלש, רגישים ללחות, ושומרי מסורת, חווית ההישרדות הרבה יותר קשה. בייחוד כשהחלטתי שגם בסין אצום ביום כיפור. היה זה סופשבוע כשהגענו להאנגזו, נכנסנו ללון בחדר מלא עשן סיגריות (כן, אורח החיים הסיני מאוד קלוקל ולא לפי כללי ג'ובאני- הרבה זיהום אויר, סיגריות, ואפילו החלב הגיע מהמערב). כך מצאתי את עצמי צמה במיטה עם שפעת. למחרת, טיילנו בגן מדהים, אך עם מזג אוויר של מונסון, שנתן אותותיו במהרה גם בבטן. לחות חמה שכמעט גמרה אותי.

לאבד את ההכרה בסין זה כלל לא פשוט. מזל שהייתה עימי חברה שבמקצועה אחות, אך גם היא נבהלה.  לשכב על המדרכה בסין, לנוכח היריקות כשכולך מזיע, לא הייתה אפשרות. ישבתי והורדתי את הראש במקום להרים את הרגליים כפי שאני מכירה במצבי חירום. המוניות לא עצרו, עמדנו במקום לא מתאים, אך לך תמצא איפה זה המקום המתאים הפונה למלון. היה סיני שניסה לעזור, ואולי הוא שלח לנו כעבר זמן רב נהג ריקשה על אופנוע…  חוויה מדהימה, במיוחד כשלא מרגישים טוב- פשוט צוחקים בלי סוף. הנסיעה בסין במוניות בכלל ובריקשה בפרט דומה לרכבת הרים בלונה-פארק, ובמתחם המכוניות המתנגשות כאחד.  כך חלפו להם כשישה ימים של שלשולים, שבמהלכם הסכמתי לטיפול בבית החולים בשנחאי בו השתלמנו.  בתור אחת שמסרבת לתרופות, פרופ' zhang  היה פתרון נהדר.  הפרופ' הביע דאגה לאור הלשון והדופק, אך כשראה שבלחיצת יד נותר עוד כוח- נרגע. הכוח הזה הוא שאיפשר לי להמשיך חרף השלשולים ולא להיתקע במלון.  מלבד אורז, מים מינראליים ותה, כל דבר אחר היה יוצא במיידית לבור בלי תחתית.

בדיעבד, אין לי מושג איך שרדתי את סין.
היה קושי לתקשר מכיוון שמרביתם אינו יודע אנגלית, וחלקם אף אינו קורא סינית (הכתובת לנהגי המוניות). לחצות שם כביש זה סיפור, מעברי חצייה ורמזורים הם בגדר המלצה, ולא נותר לנו לא אחת אלא לעבור בריצה. השתמשתי הרבה בפנטומימה ולפעמים בציורים.  כשחיפשתי צמח למישהו, ביקשתי מהמתורגמנית המקסימה מימי (סטודנטית הונק קונגית לרפואה סינית) את עזרתה בלכתוב את שמו בסינית.  כמובן, הראתי לרוקח את שם הצמח הפוך.  קבלתי בסין יחס מדהים: הפרופסורים גילו יחס חם ואוהד. הם חיזקו אותי מבחינת טכניקת הדיקור שלי, וגם האמריקאיות שהיו איתנו גילו התלהבות (הן חששו מהמחטים הגדולות, והיו מוכנות לדקור רק עם מוליך).
מנהל המחלקה האונקולוגית היה אפילו קצת מציקן יתר על המידה, עד כדי כך שהשאיר לי את הכתובת שלו. הרופאים שם שונים, לא כולם שקטים וייניים.

מאוד חיבבתי את הרופאה הגינקולוגית, המלאה, החייכנית והקופצנית, שזירזה אותנו להגיע לחדרה במנדרינית- אך היה קל להבין אותה לפי קצב שפתה וחיוכיה. במטוס בבייג'ין, העיר הראשונה בה נחתנו, פגשתי דרום קוריאני שהנעים לי את הטיסה לשנחאי.  בייג'ין הייתה מפגש בין ישן וחדש.  כשבעיר האסורה, הפכנו לאטרקציה צילומית.  כאשר הגענו לשנחאי, הוקסמנו מהאורות, עיר מאוד אורבנית, מלאה בבניינים מיוחדים, עם אורות וצללים.  רק כשהגענו לעיירה סוג'ו החלמתי, וסוף סוף  יכולתי ליהנות מהמקום ולספוג את האווירה. היה זה חג לאומי הקשור לירח.  קיבלנו מתנה עוגה סינית שהייתה יחסית סבירה בטעמה.  הסיור האחרון היה בגוולין היפיפייה- עיירה פסטורלית מדהימה אף היא ביופייה.  לא ניתן להעלות על הכתב את כל הרשמים, המראות, הקולות והריחות-  סין היא שיכרון חושים אחד גדול.  מקום שבו אתה עלול אף ללכת לאיבוד- איבדנו חצי קבוצה בעת שירדנו מהרכבת והלכנו עם הזרם… בהליכה עם הזרם גם חווינו בשנחאי טייפון. רוב העובדים לא הגיעו, אך אנו הישראלים "קטן עלינו", הלכנו כמו גדולים גם לבית החולים, וגם לטייל. כמובן שנרטבנו והמטריות עפו…

התרבות הסינית שורשית ורבת שנים, רואים דברים מרהיבים בכל פינה. האוכל- לי היה קשה איתו גם כצמחונית, אבל חבריי היו מרוצים למדי, וטרחו להגעיל אותי עם החיות השונות על צלחתם.

קשה לשפוט תרבות שכזו. ברור שיש משטר נוקשה, וזה קצת מפחיד לראות שוטרים, וכאלה שהם פעילים פוליטיים.  הכיכר שנסקרת כיום בכלי התקשורת אכן מלאה בשוטרים. הסוחרים שם עושים חיל בייחוד עם אנשי המערב, למדתי להתמקח ובכל זאת הפסדנו לא אחת. לא היו הפגנות כשהגענו לכיכר, אבל כן הצטרפו אלינו סטודנטים שהלכו אחרינו לאורך כל הדרך, והביעו נכונות לתרגל אנגלית ואולי היה בזה מעין פתיחת פתח ל"בריחה" למערב.  בסין הכל "מתוקתק", לכל אדם יש תפקיד, אישה זקנה בצידי הדרך, עקרה עשבים שוטים מהגן.  וכשאומרים גנים, אין כמו חווית הבוקר, לעבור בגנים לראות את הריקודים, ולהצטרף לטאי צ'י. המקומיים היו מרוצים מאיתנו, אני בכל אופן השתדלתי לחקות את המאסטרים טוב ככל האפשר.

כל החוויה הסינית הייתה ענקית עבורי, אך התגעגעתי לארץ ורציתי בכל מאודי לחזור.  חזרתי עם ג'ט לג רציני, שלראשונה הבנתי מהו, לנוכח ריבוי הטיסות, ההמתנות והבדלי השעות.  חזרתי עייפה וחלשה פיסית, אך חזקה מאוד מנטאלית. הידע שרכשתי בסין הוא זכות קנייני, ועליו לא ניתן לערער.

שאלו אותי עם חזרתי לארץ, אם אחזור לסין, והתשובה המיידית הייתה לא.
כיום לא הייתי שוללת חזרה, אך בתקופה פחות לחה, ואולי לאזור אחר שיותר מתאים לגופי ורואים בו את השמש (פחות זיהום אויר). החיים בסין שונים מהתיאוריות הידועות, ויש לעבור המון הסתגלויות.  המשטר שנחשב נוקשה במערב, חייב להיות כזה.  איך ניתן לשלוט על יותר ממיליארד סינים עם לאומים אתניים שונים, והבדלים מעמדיים שונים? אני מוקיעה את היחס לטיבטים ולדאלי לאמה בראשם, היה לי קשה לראות כיצד מאמנים ילדים מגיל צעיר להגיע להישגים אולימפיים.  אך כפי שטען המאמן- זו התרבות, הם עושים זאת מתוך אהבה לילדים, ועבור ילדים אלה זה קרש קפיצה לצאת מתרבות העוני.

לכן, אני מדגישה את קושי השפיטה את סין בעיניים מערביות. אינני מסכימה עם ההצהרה שהאולימפיאדה נטולת חיוך ושמחה. העם הסיני מלא גאווה. ישנה הרבה התרגשות ורגש, אך הסינים הם עם הרבה יותר מאופק.  הרצון להיפתח למערב קיים, ויש לכבדו, ולנסות לראות את התועלת שבדבר.

סין, עבורי הייתי חוויה, הלם תרבותי השונה מהציפייה, אך סיכום של  תקופה המובילה לתקופה חדשה.

בהצלחה לספורטאים הישראליים!!!

המחברת:
sun2006 (ביקשה להישאר תחת כינויה בפורטל תפוז)

תגובות

כתבות דומות

צפריר נחמני

מאת: יעל ארנסט
Yi Wei

מאת: רותם רקובסקי