משני הכיוונים

רוחות של שינוי מכל הכיוונים
הכיוונים

"תקעו אותך משני הכיוונים, הא?" הוא שאל, נדמה לי שבחיוך, בכל מקרה כבדרך אגב, לפני שעבר  לעניין לגמרי אחר, שבעצם לשמו התכנסנו.
זה לא קרה בטוקבק ולא ברחוב, גם לא בפאב באישון לילה  –  זה קרה בבית-ספר לרפואה-סינית. המשפט הזה נאמר לי, סטודנטית במהלך שעור, על-ידי מורה, כשבאתי לשמוע את דעתו על דיקור שתרגלנו. היינו שלישיה שעבדה יחד, אז דקרו / תקעו אותי משני הכיוונים.

אלמלא עמד בדיוק מולי חבר ללימודים, והביט בי באותה תדהמה שבה הבטתי אני בו, אולי הייתי חושבת שהמצאתי את זה. למזלי, העיניים הטובות של אותו חבר היו שם אתי. האישור וההבנה לחוויה, השותפות הזו, על-אף שלא נאמרה בה מילה, היא דבר שחסר כל-כך הרבה פעמים כשאנו עומדות לבד מול אמירה פוגענית, מופתעות, ללא יכולת תגובה, לבד;  קופאות בתוך סיטואציה שבה, עד אותו הרגע, היינו לגמרי בבית. והרי זה שעור רפואה-סינית, שהיא לא רק אהבה גדולה והמקצוע שבחרתי, היא גם רפואה ששמה במרכזה, כך אומרים, את האדם.

גם בשיעור
כסטודנטית לרפואה-סינית מצאתי את עצמי מתוסכלת פעמים רבות נוכח ההתייחסות לנשים בשעורים ובדיונים. כן, אני יודעת שהכל בהומור. אבל לא מצחיק אותי לשמוע, במיוחד מאנשי רפואה, אינספור בדיחות על נשים מטורפות ב- PMS. לא מצחיק אותי לשמוע שוב ושוב על נשים טרחניות שמגיעות אליכם לקליניקה ומשגעות את הבעל שלהן, כשהן בגיל המעבר או לפניו, כשהן בהריון או בווסת או בסתם יום רגיל. לא הצחיק אותי לשמוע, בדיון שבו הוזכר מקרה של זוג חרדי שאמור לקיים יחסי-מין לראשונה אבל הגבר לא מכיר את האנטומיה של האשה, סטודנט מתבדח שהאשה בטח קמה בבוקר עם סימן כחול סביב העין. קחו לכם 3 שניות ודמיינו מה הבדיחה הזו מספרת. ואז, את השעור ממשיך בלי שום תגובה לאמירה הזו, מלבד כמה חיוכים.

קל לנו מאד לשכוח את אנושיותם ופגיעותם של הרחוקים מאיתנו. בדוגמה האקראית הזו אלו חרדים, אבל במידה רבה גם אנחנו, הנשים, נתפסות ככאלה: יצורים מוזרים שפשוט נולדו כך; במנותק מסיטואציה חברתית, מתנאים ונסיבות שמלמדים אותנו מגיל ינקות אופנים שונים של צמצום החיות והחופש שלנו.

גם בקליניקה
בכיתה, מורה בכיר הזהיר מטפלים צעירים מפני הסכנה הגדולה למטפל גבר: שאישה תעליל עליו שהטריד אותה מינית (מי שקצת מתעניין ימצא בקלות שהאשמות שווא בנושא פגיעה מינית אינן נפוצות יותר מהאשמות שווא על כל סוג אחר של עבירה), זאת לצד התעלמות גורפת מאופי הסיטואציה הטיפולית שבבסיסה אינה שוויונית ועלולים להתפתח בה יחסי כוח וניצול; מכך שאנו חיים בעולם שבו לפחות אחת משלוש נשים חווה תקיפה – זהו נתון שמעולם לא הוזכר במהלך לימודיי (אך כן למדתי ונבחנתי על תופעות אחרות שהסיכוי שאפגוש הוא זעיר ממש). מעולם לא הוזכרה העובדה שנפגוש בקליניקה כבר מתחילת דרכנו, מטופלות שנפגעו או נפגעות מאלימות בצורותיה השונות, רק שרובן לא יספרו ואנחנו לא נדע לשאול. הס מלהזכיר שגם אנו, המטפלות, איננו שונות סטטיסטית מכל קבוצה אחרת, ומן הסתם בקרבנו אחוז דומה, לכל הפחות, של נשים שייפגעו במהלך חייהן מהטרדות, תקיפות או מערכות-יחסים שיש בהן אלימות מינית או אחרת.

תרבות או טעות?
יתכן שחלק מכם ירצו לדעת מיהו המורה שציטטתי בפתיחה. ואולי, חלק יחשבו שלא צריך להתעכב על כל שטות ולכתוב כתבות, או שעליי לקחת את המרצה הנ"ל לשיחה בארבע עיניים ולא 'לכבס את הכביסה המלוכלכת' בציבור. במידה מסוימת האדם הספציפי הזה אינו העניין, הוא חלק ממערכת שלמה שנטועה עמוק בתוך תרבות, שבה אמירה כמו זו שציטטתי יכולה להיאמר כלאחר-יד, ותמיד אפשר לפתור אותה כ'הומור'. האחריות שאמורה להיות חלק בלתי נפרד מתפקיד המורה והמטפל, נשמטת, ובמקומה נוכח העיוורון כלפי הסיטואציה כולה, החלק שהוא לקח בה, והמשמעויות שלה.

הגיע הזמן לשינוי
לקח לי זמן לכתוב את הטקסט הזה, לדייק אותו ולהחליט שעליו להתפרסם. בסופו של דבר, ההחלטה נובעת מרצון שהוא הרבה מעבר לאיש הספציפי הזה ולמשפט שנאמר לי.
אני רוצה לחיות בעולם מקצועי (ולא רק) שבו אמירה כזו בכלל לא יכולה להיאמר, ואם זה נשמע אוטופי, זה אומר משהו חמור על הסטנדרט שאנו מכירים בפועל, ובשתיקתנו אנו מאפשרים ומאשרים אותו.

עולם מקצועי שבו המטופלים, הסטודנטים והקולגות שלנו מעניינים אותנו מספיק כדי שתמיד נראה אותם כבני-אדם שלמים, ראויים לכבוד, לעידוד ולתמיכה. עולם שבו הומור אינו נשען על תפיסות כוחניות או אלימות.
דמיינו לכם עולם שבו הידע המקצועי, העצום ויקר-הערך ככל שיהיה, שבבסיס הרפואה-הסינית, לא יכול להפרד או למלא את מקומו של מפגש אמיתי וחומל בין בני אדם; כזה שבו מטפלים ומורים מקדישים תשומת לב עמוקה ומאמץ כן, לבחינה עצמית וליצירת שותפות עמוקה ומכבדת בין בני-אדם, ללא הבדל בין מגדרים ותפקידים. עולם שבו הבחירה הברורה והאמיצה של מטפלים היא לפקוח עיניים, ולפעול כדי לעצור ולעקור מן השורש תפיסות מעוותות ומכאיבות.

* תמונה: Aashish R. Gautam

המחברת:
תמי ברקאי
מטפלת ברפואה סינית ובשיאצו
לאתר של תמי

Total
1
Shares
כתיבת תגובה
Related Posts