דברים שלמדתי על הקשר האישי בקליניקה הקהילתית

דברים שלמדתי על הקשר האישי בקליניקה הקהילתית

מאת: רואי גרין פ"ח
הקשר האישי
אני זוכר שאחד הדברים שהטרידו אותי כשהקמתי את הקליניקה הקהילתית ב- 2008 היה נושא הקשר האישי עם המטופל.

איך אצליח ליצור שיח מעמיק עם מטופל כדי באמת להבין מה קורה איתו, כשיש לי 30 דקות כולל דיקור בפגישת האבחון ועוד 5-10 דקות במפגשים המתקיימים במהלך סדרת הטיפולים? זה לא מעט מדי  זמן?

הייתי מוטרד אבל משהו בפנים אמר לי שאם המטרה היא צודקת אז גם הדרך תימצא.

מה שקרה זה שעם השנים פגשתי המון מטופלים שחלקם הגדול לא היה זקוק לשיח מעמיק איתי וגם לא ביקש את זה, הוא פשוט רצה להרגיש יותר טוב. זה היה תהליך מאד משחרר ללמוד שאם למישהו כואבת הברך, מה שאני צריך לעשות בשבילו זה להקל לו על כאב הברך, ולא לתקן לו את החיים.

חלקם האחר של המטופלים היה צריך שיח מעמיק, בייחוד בכל הקשור לבעיות שהרקע שלהם הוא רגשי. מתוך הניסיון למדתי כמה דברים חשובים בנוגע לשיח הזה ולטיפוח הקשר האישי עם המטופל גם במגבלות הזמן ומבנה הקליניקה, בו מטופלים חשופים אחד לשני:

1. הדבר המשמח ביותר שגיליתי היה שהמודל הקהילתי מאפשר לאנשים להגיע יותר פעמים לדיקור, כי המחיר הוא נוח ומאפשר את זה. אז במקום 5 מפגשים עם שיחה של 20 דקות בכל פעם, אפשר היה לקיים 10 מפגשים עם 10 דקות שיחה בכל פעם. הזמן הקצר לא רק שלא הגביל, אלא לעתים פעל לטובת המטופל שיכל "להתקלף משכבותיו" בקצב מדוד ולא אינטנסיבי מידי.

2. השאיפה הכללית שלי "לשים את המחטים ולהסתלק משם" – כדי לתת למטופל צ'אנס אמיתי לשבת עם המחטים כמה שהוא רוצה (גם שעה או שעה וחצי, ללא האגדות האורבניות על "פיזור יתר")  – סייעה למטופלים אלה לטפח מחדש את הקשר האישי עם עצמם, שהוא החשוב יותר, מן הסתם. טיפוח קשר כזה עם עצמם יכל להתרחש במרחב קהילתי מיוחד עם "הצ'י הקבוצתי" שבו, ועם מעט מאד דיבורים. במקרה הזה "מעט מאד" היה "הרבה מאד".

3. הבנתי גם, בענווה, שלא אוכל לענות לצרכים של כולם, וזה בסדר גמור מבחינתי. מטופלים שרצו יותר זמן שיחה, שרצו לפרוק דברים בבכי והיה קשה להם לעשות את זה במרחב הקהילתי, שרצו גם מגע, שהיו זקוקים לליווי יותר צמוד במסע שלהם אל עצמם – את אלה הפניתי בשמחה לקליניקות אחרות, אמנם עם צביטה קטנה בלב שלא יכולתי לעזור להם כמו לאחרים, אבל לפחות צביטה מפוכחת. הקליניקה אולי משרתת אלפי אנשים ומקילה על מכאוביהם, גם הרגשיים, אבל היא לא חייבת להתאים לכולם.

ובכלל, וזה ברובם הגדול של המטופלים, נהניתי לגלות שקשר אישי מיוחד יכול להירקם ב"מנות קטנות" ותכופות, בהן המילים הן מעטות אבל החיוך אומר הכל, העיניים לא משקרות והלב פתוח.

מילים כמו מילים – לעיתים נחוצות מאד ולעיתים לא.

* תמונה: Joshua Clay

תגובות

כתבות דומות

כמה טיפולים צריך?

מאת: רואי גרין פ"ח
ללא גבולות

מאת: רואי גרין פ"ח
דרך חדשה

מאת: רואי גרין פ"ח
ד"ר טאן

מאת: אילן מגדלי