להתחיל לחשוב על עצמנו כעל אירגון

להתחיל לחשוב על עצמנו כעל אירגון

מאת: רואי גרין פ"ח
לחשוב על עצמנו כעל אירגון

רוב בוגרי הרפואה הסינית אינם מתפרנסים מהמקצוע אותו בחרו. אם מישהו חושב אחרת, אשמח לשמוע. זו עובדה שלמדנו לחיות איתה, כך נראה לי, כי הרי לא נעשה שום טיפול ברמה מערכתית כדי להתחיל ולטפל בבעיה זו, ולמעשה אף אחד לא ממש מכיר בה כבעיה. כשאני אומר אף אחד אני מתכוון לבתי הספר ולאגודה. אלא אם כן אני טועה והם כן מכירים בעובדה הזו כבעיה, ואז נשאלת השאלה אם חוסר ההתגייסות לטפל בה נובע מחוסר רצון, או חוסר ידע, או חוסר משאבים. אבל המאמר הזה לא יעסוק בכל אלו.

בהיעדר התגייסות מערכתית לבעיה, בוגרים ומטפלים וותיקים כאחד שרוצים לעזור לעצמם, יכולים לעשות את זה. יש קורסים ויש הרבה ידע שאפשר לרכוש על בניית עסק. במאמר הזה אני רוצה להציע סוג של פיתרון, או יותר נכון התחלה של פיתרון שיסודו בשינוי גישה. שינוי הגישה שאני מציע הוא שהמטפל יתחיל להסתכל על עצמו כעל סוג של אירגון.

החשיבה הזו נולדה כתוצאה משני תהליכים שעברו עלי לאחרונה – האחד הוא הקמת קליניקה חדשה, על שלל התהליכים שעברו עלינו ושעדיין עוברים עלינו, והשני הוא סוג של תהליך עסקי שאני עובר בימים אלו ממש.

ראשית חשוב להפנים ש"מטפל" זו הגדרה כל-כך צרה למה שאנו עושים כעצמאיים. זו אפילו הגדרה מכשילה, הייתי אומר, כי היא מכוונת אותנו לחשוב שמה שאנו אמורים בעיקר לעשות ביומיום הוא לטפל. אבל בפועל, גם ברמת התהליכים שאנו לא מודעים אליהם (ושכדאי שמעכשיו כן נהיה מודעים), אנו עושים או צריכים לעשות הרבה הרבה יותר מרק לטפל.

אחרת זה כמו להגיד שבחברת קוקה קולה עוסקים בעיקר בלהכין את המשקה. זהו. מה עם שיווק? מכירות? אריזה ומשלוח? אסטרטגיה? אוקי, אז אנחנו כמטפלים לא יוצרים מוצר אלא נותנים שירות. אז אולי ניקח דוגמא לנותן שירות מצליח: מוסך UMI בירושלים (אליהם אני נאלץ לקחת מדי פעם את רכבי בלב כבד ומלא חשש שישחטו אותי במחיר, מה שהם אכן עושים). האם יש שם רק מכונאי רכב? האם מתן השירות אינו אלא חלק מפאזל שלם המרכיב ומחזיק את המקום ומאפשר לו להתקיים?

תפיסת המטפל כארגון תחדד לא רק כמה פנים יש למקצוע הזה, מקצוע "המטפל", אלא גם כמה פנים מוזנחים על-יד רוב המטפלים. אז בואו ניגש למרכיבי הארגון ונתחיל באופן פחות או יותר היררכי:

1. מחלקת האחזקה – אחראית לתפקוד הפיזי של הקליניקה, החל מסדר וניקיון ועד להתקנת מדפים, החלפת נורה וכיבוס של סדינים. אצל רב המטפלים השוכרים רק חדר בקליניקה פעילה, מחלקה זו לא ממש קיימת. אבל מי שיש לו קליניקה עצמאית בהחלט מודע לחשיבות של המחלקה הזו.

2. מנהלה – המנהלה אחראית לארגון וצילום של טפסים והזמנת ציוד לקליניקה – הן ציוד מקצועי (כמו מחטים וכו') והן וציוד "מנהלתי" כמו כוסות, נייר טואלט, שקיות אשפה וכו'. כמו כן היא אחראית על ההתנהלות מול גופים ממשלתיים כמו מס הכנסה, ביטוח לאומי, העירייה, חברות ביטוח ועוד.

3. המזכירות – אחראית על קביעת תורים, קבלת תשלומים והנפקת חשבוניות. יצירת קשר עם מטופלים שלא הגיעו לפגישה, או שהתעניינו בפגישה, וכו'. המזכירות מקבלת הנחיות צמודות מאנשי השיווק והמכירות.

4. המרכזייה – אחראית לתת מענה לפניות מבחוץ, להחליט למי להפנות שיחת טלפון – לאיש המכירות, למזכירה, למנהל התפעול או לאיש הכספים. במילים אחרות, אופי השיחה עם מתעניין, מטופל, או גוף אחר משתנה לפי העניין וצריך לקבל התייחסות מקצועית. למשל, שיחה עם מתעניין בטיפול תופנה לאיש המכירות ותישא אופי שונה משיחה עם מטופל קיים שיופנה למנהל התפעול, או שיחה עם רואה החשבון.

5. איש המכירות – תפקידו למכור. במקרה שלנו – למכור למטופל הפוטנציאלי פגישת איבחון, טיפול או סדרת טיפולים, מוצרים נוספים וכו', במטרה שהוא יהפוך ממטופל פוטנציאלי למטופל בפועל וממטופל בפועל אקראי למטופל בפועל שחוזר ומקבל שירות. אני יודע שלחלקנו קשה מאד עם המונחים של "למכור" ו"רכישה". המושג "איש מכירות" כשלעצמו עושה אסוציאציה רעה. אז לכל אלה אני אתמצת את התהליך שאתם צריכים לעבור כדי להשתחרר מזה, במילה אחת: תתבגרו. ובמשפט אחד: זה לא משנה אם זה נקרא "למכור" או "להעניק לו טיפול ולקבל בחזרה אנרגיה בדמות כסף". יש דרך נכונה כדי להגיע למעמד הזה, ומה לעשות שהדרך הזו לקוחה מתוך תורת המכירות.

6. "הפועל" – זהו למעשה האיש המבצע את לב פעילות האירגון. במקרה שלנו זה המטפל המבצע הטיפול בפועל. המדקר, ההרבליסט, השיאצואיסט, הטוויניסט, הרפלקסולוגיסט, האירידיולוגיסט, וכו'.

7. מנהל התפעול – אחראי לדאוג להתמקצעות של הפועל, מחליט לאילו סמינרים והשתלמויות ילך, אחראי לתיעוד הטיפולים, מבצע בקרה והערכה של התקדמות הטיפול, מחליט על שיטות הטיפול ועוד. בקיצור כל ההחלטות המקצועיות שיש להחליט עבור הפועל ברמת הטיפול וברמת הקריירה המקצועית.

8. מחלקת הכספים – אחראית על אירגון החשבוניות, התשלומים, רישום הוצאות והכנסות. אחראית על המאזן הכספי, מעקב אחר ההתנהלות הכספית, תקציב, החלטות שנוגעות לתמחור, אופן קבלת תשלומים, תכנון כספי ארוך טווח וכו'.

9. מחלקת השיווק – מבצעת את הפעולות השיווקיות השונות, החל מתפעול המערכות הקשורות להפצת מידע החוצה – ברושורים ועלונים, מדריכים, ניוזלטר, תפעול אתר האינטרנט, בלוג, רשתות חברתיות וכו', וכלה ביצירת קשר עם גופים לצורך שיתופי פעולה, הרצאות ועוד. מנהל מחלקת השיווק  אחראי על האסטרטגיה השיווקית הכוללת, מחליט באילו ערוצים לפעול יותר ובאילו פחות, אחראי על קביעת לוחות זמנים לפעולות שיווקיות, מפקח שהדברים נעשים. איש חשוב ביותר.

10. המנכ"ל –  האחראי הכולל על כל המערכת, תפקידו לוודא שכל המחלקות פועלות כנדרש, אחראי על קביעת המטרות של הקליניקה ועל תכנון הדרך להשגת המטרות האלה.

11. היו"ר – אחראי על החזון, מגדיר ומזקק את המשמעות של הארגון, שממנה נובע הכל. למשל, מה המשמעות של להיות מטפל, מה זה נותן לי ומה אני רוצה לתת לעולם. היו"ר מחליט על נתיב ההתפתחות האישית של המטפל, שמקרינה על כל המערכת.

סביר להניח ששכחתי מחלקה כזו או אחרת, אבל הבנתם את הרעיון. עכשיו הבה נשאל מה יקרה לאירגון, שכל משאביו – הן זמן והן כסף – יופנו ברובם למחלקת התפעול? מה יקרה לאירגון שתשע או עשר מתוך 11 המחלקות שלו לא יתוקצבו? האם יש לו סיכוי לשרוד?

מטפלים כה רבים משקיעים אינסוף זמן וכסף בהתמקצעות. מחלקת התיפעול משגשגת. יתר המשאבים הולכים למזכירות, אולי לאחזקה קצת, ומה שנשאר מופנה לעובד מחלקת השיווק. אין בכלל תקן לתפקיד מנהל מחלקת השיווק. מחלקת המכירות משחקת טאקי כל היום, המנכ"ל והיו"ר בחופשה בזנזיבר. לא ברור מתי הם חוזרים, אם בכלל.

מה יקרה אם נתחיל להקצות את המשאבים בצורה הגיונית יותר? אם נטפח את כל המחלקות והאגפים? אם נגדיר זמן ופעולות נדרשות לכל דבר? אם יהיה חזון, אסטרטגיה ופעולות מוגדרות ולוחות זמנים? אם נביא "אנשי מקצוע" לכל מחלקה? אם נתחיל להתנהל כמו עסק באמת?

"אנשי המקצוע" בכל מחלקה במקרה הזה הם אנחנו. כל מטפל צריך להתמקצע ולמלא את כל התפקידים באירגון הזה של עצמו. במידה והוא מצליח וגדל, יוכל גם להיעזר בשירותם של אחרים – מזכירה למשל, עובד אחזקה. אבל לפחות בתחילת הדרך הדבר נופל עליו. כדאי שנכיר במציאות הזו ונחבק אותה בחוזקה. אחרת פשוט לא נהיה מטפלים. ומקצוע בלי אנשי מקצוע – זה לא יותר מבדיחה.

 תמונה: freeimages.com/weliton slima

המחבר:
רואי גרין פ"ח
מטפל ברפואה סינית קהילתית
אתר הבית של רואי גרין פ"ח

תגובות

  1. לדעתי אין פה תגובות משום שכל מי שקרא את המאמר הזה ברח מהמסך בצרחות…
    🙂

    בחייך, אתה השתגעת לגמרי! זה נורא מאיים! אני לא אומר שהדברים לא נכונים. אין לי בעיה עם התוכן עצמו אבל ככה לזרוק למטפל מתחיל את כל האמת בפרצוף? שנייה רגע, תן להסדיר נשימה, להרגיש נוח, להתמקם. אתה לא יכול לזנק עלי עם מחט 40 ביד עוד לפני שנשכבתי בכלל על המיטה…

    להשוות מטפל מתחיל ברפואה סינית למפעל קוקה קולה זה קצת רחוק. אני בטוח שהבחור שהמציא את הקוקה קולה עשה את זה במרתף בבית של ההורים שלו ולא במפעל שהוא שכר מראש עם צי של משאיות בהיכון. מה שאני בעצם מנסה להגיד זה שמדובר בתהליך ארוך ומייגע שלוקח זמן. ואי אפשר להאיץ אותו, גם לא אם נשנה את הגישה. הוא פשוט יקרה, יום אחד, בלי יותר מידי מאמץ, בדיוק כשנהיה מוכנים ולא רגע לפני.

    שלא תבין אותי, אני מאוד בעד חלוקת זמן ותכנון מראש והגדרת יעדים וסדר וארגון ומטרות וחזון וראש פתוח והכל, אבל תסלח לי, לפני שאני רץ לשכור מבנה שיאכלס את כל המחלקות האלה, תן לפועל הקטן שבי להרגיש שהוא טוב במה שהוא עושה, שנוח לו, תן לו לצבור הצלחות, כשלונות, תן לו להתמודד, לקטר, להעלות שאלות, לנסות להבין מה הוא עושה, לצבור ביטחון, להאמין בעצמו… אלו דברים שלוקחים זמן. זה נכון שבסוף היום אנחנו עסק אבל התהליך הזה של להפוך למטפל עם תשובות, לוקח יותר זמן מאשר לערוך תכנית עסקית.

    ובקשר לשאלה למה רוב הבוגרים לא מתפרנסים מהמקצוע? לדעתי זה לא הפן העסקי שאתה מכוון אליו. אולי גם, אבל בהחלט לא רק! הבעיה הקשה של המקצוע הזה, בעיני לפחות, היא שאחרי הלימודים אין לך על מי להתגלח. אין הרבה מקומות עבודה בתחום שבהם אתה יכול לצבור נסיון בתור שכיר (בניגוד למקצועות אחרים). בכל מקצוע טיפולי אתה בעצם עצמאי מהיום הראשון, אנשים באים אליך וחוזרים אליך רק בגלל האשיות שלך. ואת זה אי אפשר ללמד בשום בית ספר ובזה אי אפשר לטפל לא ברמה המערכתית ולא בשום רמה אחרת.

    אבל שוב נהנתי לקרוא אותך. באמת.
    🙂

  2. הי רן,
    הצחקת אותי עם הצרחות…. 
    אני דווקא חושב שאם היו צרחות, זה כי הקורא התבקש להגיב במקום שאיננו פייסבוק, ונתקף חרדה קיומית איומה…
    לעצם העניין, קודם כל נכון, הגזמתי. הקצנתי את התיאור כדי להדגיש נקודה. והנקודה היא שכאשר כל המשאבים שלנו – זמן, כסף, אנרגיה – מופנים בעיקר לפן חשוב אחד במקצוע – המקצועיות הטיפולית שלנו, הפנים האחרים נזנחים והדבר מסכן את היכולת להצליח. אני לא בא ומבקש מאנשים להסתובב עם ההרגשה שהם אירגון, אלא לחשוב בצורה אחרת.
    אתה בא ואומר: חכה רגע, תן לי קודם כל לצבור ביטחון, ניסיון, אח"כ אני אתפנה לשאר הדברים. ואני אומר שזו בדיוק הגישה שמכשילה אותנו. למה מכשילה? ראשית, כי צבירת הניסיון היא פועל יוצא לא רק של ההצלחות הטיפוליות שלך אלא גם של היכולת שלך להביא אליך מטופלים, וזו יכולת שתלויה בגורמים רבים נוספים מלבד המקצועיות שלך – יכולת השיווק שלך, יכולת המכירה שלך, יכולת התקשורת שלך עם מטופלים, המבנה שאתה מטפל בו, ההתנהלות שלך וכו' וכו' – את כל אלה המשלתי למחלקות באירגון, ואם לא תפתח את כל אלה לא תניח את הפלטפורמה לצבירת ניסיון; ושנית, כי הגישה הזו קצת מתעלמת מהמציאות. אני מכיר מספר מטפלים טובים שצברו ניסיון רב בקופות חולים ולא הצליחו להתפרנס כראוי בקליניקה פרטית עד שלא עשו סוויץ' בחשיבה.
    מה שאני בעצם אומר הוא שצריך לחלק את המשאבים מחדש ומההתחלה – לא לחכות לצבירת ניסיון ואז להתקדם לדברים אחרים – אלא מהתחלה לתת את הדעת לכל האספקטים השונים של העסק. אתה בעצמך אומר שאנחנו עסק עצמאי מהיום הראשון. אז לעסק פנים רבות, והוא צריך להיות מנוהל נכון.
    אני חולק על ההנחה שלך שהתהליך הזה פשוט יקרה, בלי שנתאמץ, בדיוק כשנהיה מוכנים ולא רגע לפני. אתה לא תלמד לשחות עד שלא תקפוץ למים, ואם אתה מניח שיום אחד תתעורר כשאתה בתוך המים וכבר יודע לשחות לבד אז אתה משלה את עצמך.

  3. זה פשוט נכון.
    העניין הוא שמעטים האנשים שבנויים להיות עצמאיים ובפרט להתחיל כעצמאיים – לפחות בהקשר העיסקי. זה לא רק ברפואה סינית – רוב העסקים העצמאיים שנפתחים יסגרו לאחר כשנתיים.
    הבעיה היא שכמטפל ברפואה סינית , אם לא הצלחת להתברג לתוך קופת חולים או מכללה או משהו בסגנון , אז "נגזר עליך" להיות עצמאי ולחשוב על כל האספקטים אותם הזכרת במאמר.
    בסך הכל המדובר כאן ב"מסננת" די טובה , מי שאיננו באמת רוצה להיות במקצוע ומוכן "להתאבד" על כך , לא יהיה במקצוע.
    המאמר גם ממחיש את הצורך בבנית שיתופי פעולה , ובהכרה שה"מזכירה" לפעמים חשובה לא פחות מאשר המטפל.

  4. יקירי היקר,

    קודם כל בוא נצא מנקודת הנחה שאין לנו ויכוח. אנחנו מסכימים על המהות. הבעיה שלי היא בעיקר עם הטון של הדברים. מקריאת המאמר ניכר שאתה עובר עכשיו תקופה "עסקית", אם אפשר לקרוא לה ככה. השפה שבה אתה בוחר להשתמש היא מעולם הביזנס וזה סבבה לגמרי, אני רק אומר שאתה צריך לקחת בחשבון שזאת תקופה, או "פאזה" בשפתינו 🙂 ופאזות, מטבען, משתנות. הרי לא היית מגיע לפאזה הנוכחית אם לא היית עובר דרך "פאזת ההתחבטות המקצועית", כמו כולם. אתה לא יכול לדלג מעל פאזה ולעבור לבאה, זה נוגד את חוקי הטבע.
    🙂
    וכשאני אומר שזה יקרה ללא מאמץ, ברור לך שאני לא מתכוון לישיבת רגל על רגל וגירוד… אני מתכוון שלתהליך של הבשלה צריך לתת זמן. אם נחזור רגע לדוגמת שיעור השחייה שלך, אז אני באמת לא חושב שזה נכון לקפוץ למים אם אתה לא יודע לשחות, אבל מצד שני אני גם לא מצפה להתעורר יום אחד בתוך המים כשאני יודע לשחות לבד, ממש לא! אם זה השיעור הראשון שלי, אני קודם כל אטבול את הרגל לוודא שהמים לא קרים מידי, אחר כך אני אבדוק שבע פעמים שהמצופים שלי מנופחים ובסוף אני אכנס לאט לאט. מהצד של הרדודים.
    🙂

    לכל אחד יש את הקצב שלו ולהיות עצמאי זו חכמת חיים שנרכשת על הדרך. בכל התחומים אגב ולא רק בתחום הטיפולי. בשביל לגבש את האופי של העסק שלך ובשביל להבין לאן אתה מכוון, אתה חייב להכיר את המקצוע לעומק, אתה חייב להבין את השוק שבו אתה מתנהל, להבין את הקהל שלך, את הצרכים של הקהל שלך, להכיר את המגבלות שלך, את היתרונות שלך. לדעתי זה לא יכול לקרות מוקדם מידי. אתה חייב קודם לעשות כמה טעויות קריטיות של מתחילים. אחר כך אפשר להתחיל לדבר…

  5. שלום רואי.
    אהבתי לקרוא את מה שכתבת, בהחלט רוב רובם של המטפלים חושבים איך הם יהיו מטפלים מעולים אבל שהם זקוקים לשווק או לדחוף עצמם קדימה הם נופלים ובגדול, אני חושב שהבעיה המרכזית כאן היא דבר ראשון אין סבלנות למטפלים והם חוץ מלטפל עובדים בעוד עבודות וזה מוציא את הפוקוס מכל העניין, הרי מה השקעתי כ"כ הרבה כסף בלימודים ואז מה יצאתי לשוק ואני עובד בספא בפאלפון ומטפל בבית?
    התהליך והדרך שאני עשיתי הייתה של הקרבה של עבודה ללא תשלום ללמוד את המקצוע היום אני סוגר חמש שנים כמטפל ויש לי קליניקה שהקמתי לפני פחות משנה ועוד קליניקה בה אני מטפל בכיר ושותף לכל דבר,מה שאמרת לגבי ארגון זה בהחלט נכון ומטפלים צרכים להתייחס לעצמם ככאלו, הם צרכים לשבת עם עצמם ולשאול מה אני רוצה להשיג ולעשות לפני הכל, הבעיה שהמשאבים מעטים וכל העבודה בהתחלה לפחות נופלת עלייך אז מאוד קשה לחלק את הזמן שלך בין לטפל לשווק לנקות ולתחזק,הבעיה המרכזית מבחינתי זה הארגונים מעלינו הגבתי בכמה פוסטים בנושא וגם בתי הספר וכן האגודה לא עושים דבר וחצי דבר למען המטפלים, חמש שנים עברו מאז שהאגודה יצרה מבחני הסמכה אמרו לנו ממש אוטוטו החוק עובר חמש שנים!!! ואין כלום, במקום לקחת אחריות לגייס את כל המטפלים לעשות הדרכות בנושא שדיברת עליו לייצר באז תקשורתי בארץ לקידום הרפואה הסינית לא קורה כאן כלום, עכשיו בוודאי ובוודאי שכל מטפל צריך לקחת אחריות ולהתייחס למקצוע שלו ברצינות,אבל אם אין לנו שום תמיכה מבתי הספר ששילמנו הון שילמדו אותנו או אגודה מנותקת לחלוטין מהמציאות הקיימת בארץ יהיה מאוד קשה למטפלים לצמוח ולגדול כאן,חייב להיות שינוי מהיסוד ולשנות דברים ומספיק להקשות על המטפלים ולתת להם הבטחות של תמיכה הרי אין כלום!.

  6. הי אורי , גם אם יצליחו "להסדיר את התחום" , זה לא ישנה הרבה.
    גם אצל הפיזיותרפיסטים שהתחום שלהם מוסדר ואקדמי שנים רבות אין מספיק מקומות עבודה והם הפגינו על זה לא מזמן :
    http://www.israelhayom.co.il/article/91567
    בסופו של דבר , המקצוע שלנו הוא כמו להיות מוזיקאי – או שאתה הולך לעשות "הכל" כדי להיות מטפל , או שפשוט מאוד לא תהיה מטפל. לשמחתי אני רואה שאתה אישית לפחות עשית הכל כדי להיות מטפל.
    אין מקום בארץ למליון מטפלים במליון שיטות שונות , ולצערינו יש ברירה טבעית אכזרית. ממילא חלק מהצמיחה של מטפל וכן תהליך ההתבגרות שרן הזכיר הוא פשוט לעמוד בתנאים הללו , וכנראה שזה גם הופך אותך למטפל טוב יותר.

כתבות דומות

חשבונית ירוקה

מאת: יעל ארנסט
אתר מטפל

מאת: יעל ארנסט
סינית

מאת: יעל ארנסט
המדריך למטפל

מאת: יעל ארנסט