אם לא עכשיו, אימתי?

אם לא עכשיו, אימתי?

מאת: תמי ברקאי
אם לא עכשיו, אימתי?
הסוטרה (טקסט מהקאנון הבודהיסטי)  דרשה לבאהיה, מספרת על איש ששמו באהיה שישב למדיטציה. הוא שואל – האם אני ארהנט (מואר) ואם לא – האם נכנסתי כבר לדרך שתוביל אותי להיות כזה? מופיעה דמות ואומרת – לא. אתה לא ארהנט ואפילו לא התחלת לצעוד בדרך שתוביל אותך לשם! אם כן – איך אגיע? הוא שואל ונענה כי ישנו ארהנט, זה שהתעורר והוא נמצא עכשיו בעיר סרוואטי, שם הוא מלמד את הדהרמה שמובילה להתעוררות.

ללא שהיות קם באהיה ומתחיל ללכת. הוא לא מתעכב יותר מלילה בכל מקום כדי להגיע מהר ככל האפשר. וכשהוא מגיע ומוצא את הבודהה הוא מתעקש שוב ושוב ומבקש ממנו שילמד אותו את הדרך, על אף שבודהה בדיוק היה עסוק באיסוף אוכל כמנהג הנזירים, ואומר שזה לא הזמן המתאים.
אבל אחרי כמה ניסיונות הבודהה מתרצה ונותן כמה הוראות שמכילות, בעיניי, את כל התורה על רגל אחת. הדברים מרתקים בפני עצמם, אבל אולי אכתוב עליהם בפעם אחרת.
באהיה, שהתודעה שלו כבר כל-כך בשלה לשמוע, מקשיב ומואר בו ברגע.

כשלמדתי את הסוטרה הזו לא מזמן בעזרתה של לילה קמחי, דיברנו קודם כל על הבהילות שבאהיה חש לגבי הצורך ללמוד את הדרך שתוביל אותו אל קץ הסבל.
הוא לא מתווכח עם מי שאומר לו: אתה לא  ארהנט ואפילו לא בכיוון!

הוא מיד קם ויוצא לדרך. משאיר מאחור את המקום אליו היה שייך ויוצא אל הלא ידוע, מצויד בתחושת הדחיפות, הבהילות, ובעיקר באמון –  אמון באפשרות להיכנס אל הדרך, ללמוד אותה ממישהו שהוא בכלל לא מכיר.
אולי היו קולות אחרים בסביבתו שאמרו לו – איזה שטויות, בטח שאתה על הדרך! או – מי זה המואר הזה שבשבילו אתה מתכוון ללכת עכשיו ברגל את כל הודו? אולי הוא איזה שרלטן? ומי יודע מה יקרה לך בדרך? תישאר בבית. הכי בטוח.
ואם היו קולות כאלה,  באהיה בכלל לא שמע אותם, ולכן הם אפילו לא מוזכרים בסוטרה. הוא פשוט קם והתחיל ללכת.

הוא הגיע להארה ברגע אחד אבל מת זמן קצר מאד אחר כך כי פרה דרסה אותו (נו, הודו זו הודו).
במושגים מערביים, אפשר לשאול ואף לגחך: אז מה יצא לו מכל זה? מואר או לא, פרה תקפה אותו ונגמר הסיפור.

אבל האם זה באמת משנה?
האם ברגע בו יש בנו אמת ברורה ובהירה – צורך, דחף, משאלה, ואולי מדויק יותר לומר: אהבה, יש איזושהי חשיבות למה שיקרה אחר כך, אחרי שנממש את האמת הזו?
כי היופי ברגעים שבהם יש בתוכנו בהילות ודחיפות ואמת, הוא שהמושגים האלה, ממש כמו הקולות המפקפקים, הופכים לא רלוונטיים.

נכון, יש סיכוי שנתחרט. ויש סיכוי שהתוצאות של מה שנעשה לא יהיו בדיוק כמו שרצינו ואולי ניתקל באכזבה או עלבון…
הכל נכון, ועדיין כולנו (אני מקווה) חווינו מתישהו במהלך החיים את התחושה הזו הבוערת, המניעה. שלרוב אין לה סימוכין "הגיוניים". והיא לא תמיד ברצף אחד עם כל מה שעשינו או חשבנו או תכננו קודם. אבל היא נוכחת, מתעקשת.

אולי ככה מצאנו את עצמנו נרשמים ללימודי רפואה סינית או שיאצו.
אולי ככה נסענו פתאום רחוק או התפטרנו מעבודה או חשפנו את הלב והמתרחש בו בפני אדם אחר.

אישה חכמה אמרה לי פעם: כשנעשים מבוגרים לא מתחרטים על דברים שעשינו. רק על דברים שלא עשינו. והנה, מסתבר בספר שכתבה אישה שליוותה הרבה אנשים חולים אל סוף חייהם, בדיוק כך: 5 החרטות הנפוצות עוסקות בדיוק במה שלא נעשה.

עם תחילת שנת הדרקון (נראה לי שהוא חיה שלא נוטה ליותר מדי היסוסים וחרטות), אני מאחלת לעצמי ולכולנו, לחוש את הכמיהות שלנו, להקשיב להן, להאמין לאמון ששוהה בבסיסן, להאמין לבהילות שאין בה בהלה אלא היא מלאה באומץ ואמת.

תמונה: freeimages.com/JinNeoh

המחברת:
תמי ברקאי
מטפלת ברפואה סינית 
לאתר של תמי

תגובות

  1. תודה על המאמר המעניין והרהוט.
    עכשיו איך מאזנים בהילות זו עם האימרה החכמה "החיפזון מן השטן"?

  2. יפה ובהיר ומענג תמי.
    מכירה את "הודו -יומן דרכים" של העיתונאי קרליבך?- נסע (אחרי שנים מתוסבכות בחייו האישים והפוליטיים והמקצועים) חטף (הארה), חזר, הסתגר, כתב את הספר הזה ומת.
    השאיר לנו נכס פיוטי מדהים.
    שווה:)))

  3. תודה גיא,
    אני משערת שהמפתח הוא בעשייה שגם אם יש בה דחיפות אין בה חיפזון…
    ובעיקר – להמיר את הפחד (השטן) בשקט שיש בנו כשאנו דוברי אמת פנימית.

  4. הי איריסיה, כיף להפגש גם כאן 🙂
    לא מכירה את הספר לעומק (הנחתי עליו יד בגלגול הקודם – כשחזרתי המודו בגיל 21) אבל לא ממש קראתי. אבל עכשיו, שהזכרת ופירטת, סיקרנת אותי, אחפש אותו, בהחלט ייתכן שהיום זה הרבה יותר מתאים שאקרא.

  5. ומבחינתי הכל מופיע כבר כאן :
    "ויאמר ה' אל אברם – לך לך מארצך , וממולדתך , ומבית אביך אל הארץ אשר אראךּ"
    🙂

  6. תודה. עזרת לי לדייק ולהבין שמדובר בפעולה מתוך דחיפות שאין בה פחד.
    כנראה שהמילה "בהילות" מכילה עבורי את הקונוטציה השלילית של חיפזון / עשייה מתוך פחד. בעוד ש"דחיפות" מצביע על עניין חשוב שיש לטפל בו מהר.

כתבות דומות

מאת: אייל יונה

מאת: יעל ארנסט
גישת הפסיכולוגיה הבודהיסטית

מאת: ד"ר איתמר בשן וד"ר תור גונן
הודו- סין

מאת: רוני ספיר