מציאת סין – אובדן הסינר

מציאת סין – אובדן הסינר

מאת: עידו ענבר

אלפי שנים של מסורת, מאות מגילות וכתבים, עשרות רופאים בעלי שם, ידע עמוק עד אין סוף ו…אני. היום, בשלהי 2011, אני עומד בגבי אל ההיסטוריה המפוארת של הרפואה הסינית, ופני אל עבר העתיד המתהווה מרגע לרגע. מלא תהיות, שאלות והרהורים, אני נכנס לתוך תקופת מעבר מיוחדת בחיים, התקופה שלי כסטאז'ר. אני מאלו המצדדים ברעיון כי אין אנו מפסיקים להיות תלמידים כל חיינו, הן כבני אדם והן כתלמידי דיסציפלינה זו או אחרת. אבל היום, לפי אמות המידה של המערכת המקובלת, אני לא סטודנט. אני סטאז'ר. אני אמור לאצור ידע שהועבר אלי בשלוש שנות לימודים – ידע על מיקומן של נקודות הדיקור, תפקודן והשילובים שביניהן. צריך להיות לי ידע מעמיק על צמחי מרפא סינים, על פורמולות קלאסיות שהורכבו על ידי גדולי המטפלים בהיסטוריה. אני זקוק לחדות ובקיאות בידע תיאורטי על הפילוסופיה שמאחורי הרפואה הסינית, תיאוריות האבחנה השונות והיכולת לזהות תבניות מחלה.

אני מרגיש שהתקופה היפה הזו, תקופת הסטאז', טומנת בחובה פוטנציאל אדיר בשבילי, אך היא מלווה בחששות ותהיות לא מעטות. עד היום יכולתי להתחבא בביישנות מאחורי "הסינר של אימא", ולהכריז "אני לא זוכר כרגע", "אני לא בטוח", או פשוט "אני לא יודע". מהיום ואילך אני צריך לדעת. אני חייב לדעת, כי יש לי מטופלים אמיתיים בידיים. בני-אדם בשר ודם שמגיעים אלי לבקש מרפא לתחלואיהם, מזור לכאבם ועזרה ממני, עוד נציג שולי וקטן של התורה עתיקת היומין של הרפואה הסינית. להיות סטאז'ר זה נפלא. אני יכול לבחון את כישורי, ידיעותיי ואת אמינותו של הידע התיאורטי הלכה למעשה, וכל זאת בתמיכה וליווי צמוד של גדולים וטובים ממני. איזו הקלה שיש על מי להישען.

אמר הצב לארנב – "הכול קרה כל-כך מהר"
רגע האמת מגיע, והנה אני ביום הראשון של הסטאז'. עם רשימת מטופלים מלאה עד אפס מקום, חדר טיפולים משלי וכל הציוד הנדרש. המטופל הראשון מגיע, נכנס, מקבל טיפול, יוצא, השני מגיע, נכנס, מקבל טיפול, יוצא, ואחריו השלישית, הרביעית, החמישי… ונגמר היום.
מה קרה כאן? אני לא זוכר. הכול קרה כל-כך מהר. פתאום הגיעה השעה 16:00, ודפיקה קלה בדלת הזכירה לי ש"צריך להשאיר את החדר נקי ומסודר לפני שהולכים". ואני חושב לעצמי "איזה הולכים? רק התחלנו את היום…" מבט חטוף אל השעון חושף את האמת המפתיעה, הקול מאחורי הדלת צדק – חמישה לארבע ואני צריך להתארגן ולצאת.
היום הראשון של הסטאז' התעכל במלואו רק כמה ימים מאוחר יותר. המטופל הראשון שראיתי בחיי, לפחות בצורה רשמית, בחור לא צעיר בכלל עם רשימת תלונות ארוכה למדי. איזו דרך לפתוח את הסטאז'! לחץ-דם גבוה, סוכר גבוה, בקע בסרעפת, פוליפים במעי, תפיסות צוואר אקוטית, וצריבה של כמה ימים בלשון, ואני רק מגרד את קצה התלונה העיקרית. המציאות הטיפולית מצאה דרך משעשעת להציג את עצמה. "האם כל המקרים בעולם הגדול יהיו כה מסובכים?!", מצאתי את עצמי שואל בחרדה מהולה בסקרנות אמיתית.
את החרדה ניערתי מעצמי בכמה נשימות, והרשיתי לסקרנות להציף אותי. "אני במקום הנכון!", עלה קול מבפנים.

תודעת הטירון
המפגש הראשוני עם המטופלים בקליניקה הלימודית הוליד שאלות. המון שאלות. כמה באמת אני יודע, וכמה באמת אני מבין את המכלול האדיר הזה שהוא גוף האדם, ואת הדרך בה הוא מתנהל אל מול שאר הבריאה? האם אני ראוי להיות מטפל? איך זה שמחטים שחודרות לבשר החי יכולות להורות לגוף לבצע את א' או את ב'?
מעבר לשאלות הפילוסופיות עלו לנגד עיני גם שאלות חדות הרבה יותר לגבי עומק הידע שלי על הנקודות עצמן, השילובים ביניהן, הצמחים והפורמולות, ובעצם הדבר היחיד שהרגשתי בו ביטחון הוא היכולת שלי להקשיב, להתבונן, ולזהות ולאבחן את האדם שמולי, וכל זאת על – פי הרפואה הסינית.
בשנה הראשונה ללימודי אמר לי אחד ממורי הטובים משפט שהולך איתי עד היום, ואני מאמין שילך איתי הלאה עד סוף ימי: "בתודעת הטירון יש אפשרויות רבות, אך בתודעת המומחה רק אפשרויות מעטות". בסוף השנה השלישית ללימודי, כשהבנתי שמכאן והלאה זה רק אני והידע אל מול הצורך האמיתי לטפל, העליתי את ההתלבטויות הרבות שפירטתי לאחד ממורי האחרים. גם הוא אמר לי משפט שאני מקווה שימשיך איתי עוד שנים ארוכות: "ברגע מסוים בזמן, תגיע לנקודה בה אתה יכול להתחיל לעזור. תתחיל משם. עם הזמן תבין יותר ויותר ותוכל לעזור יותר ויותר".

לחיי התחלות חדשות
היום הראשון של הסטאז' הגיע וחלף במהירות הבזק, והשבועות שאחריו חלפו במהירות מסחררת בה הזמן נוטה לזרום, מהירות שמשאירה אותי פעמים רבות נבוך מול רשימת מטלות לא גמורה, או רעיון שלא הספיק להתממש. הזמן, אומרים, הוא הרופא הטוב ביותר, אבל אינני בטוח אם הזמן הוא רופא סיני. אם הצלחתי להבין משהו מהשבועות הראשונים שלי כסטאז'ר הוא שכל מפגש עם מטופל, בין אם זהו הפגישה הראשונה, השנייה או החמישית, הוא מפגש חדש של שני אנשים. מפגש של שתי נשמות שלקחו על עצמן תפקידים ורעיונות, ואיתם גם צרות ובעיות. למדתי שצריך להקשיב כל פעם מחדש, לבחון כל פעם מהתחלה, ולאפשר לכל מפגש לייצר טיפול ייחודי המתאים לרגע הזה בזמן. עם הידיעה הזו אני ממשיך ופוגש את המטופלים, ולאט לאט מתגלות האמיתות החבויות בשני המשפטים שהעניקו לי מוריי. ים הידע הוא עמוק עד אין קץ, וכנראה שלעולם לא אדע את כל מה שיש על נקודות הדיקור, על סודות הצמחים ועל תיאוריית האבחון האצילית של הרפואה הסינית, אבל אני היום בנקודה שבה אני יכול להתחיל לעזור, כטירון, והתחלתי.

הגהה ועריכה: תמי ברקאי

המחבר:
עידו ענבר
מטפל ברפואה סינית
org.il.דיקורסיני.http://www

תגובות

  1. מאחלת לך המון הצלחה בדרך הארוכה והמופלאה הזו של להיות מטפל ברפואה סינית

  2. תודה רבה מרב. אני מרגיש במקום הנכון. מקווה (ומאמין) שהדרך תהיה מעניינת כמו הצעד הראשון 🙂

  3. מתאר יפה את התחושה העוברת על כולם כחלק מההתפתחות כמטפלים. עם הזמן החומר מחלחל פנימה והופך מ"הידע שקיבלתי מהמורה" ל"נסיון האישי שלי". שיהיה בהצלחה 🙂

  4. ניצן – אין כמוך! תודה על הפידבק. גם אני מאמין (ומקווה) שכך יהיה. הניסיון נצבר מחט אחרי מחט. לקחתי את איחולי ההצלחה ואימצתי בכל הכח.

  5. ריגשת אותי בכנות שבה שיתפת בחוויות שלך
    הזכרת לי כמה חשובה תודעת המתלמד
    כמה נכון להיות ברגע, להקשיב, לראות את מה שיש
    ולנשום.. 🙂
    בהצלחה!!!!!!!!!!!!!!!!!

  6. עידו יקר
    אתה מתאר בצורה מדוייקת את תחושותיך ותובנותיך .גם אני כמוך חווה את הטיפולים.
    כתבת על ללמוד להקשיב למטופל וזו תובנה חשובה מאד ,שאני חושבת שהיא הבסיס לטיפול מוצלח.
    מאחלת לך הצלחה בדרך שבחרת .
    אתי גרשון

  7. תודה אתי.
    גם אני מאמין שהקשבה למטופל היא הבסיס להכל, אבל במקביל אני עד לצורך שלי לסנן טוב טוב את מה שנכנס.
    אני רואה שעם הזמן אני לומד להקשיב יותר לגוף של המטופל ופחות לדיבור שלו, כדי שיום מן הימים אגיע לאיזון בין הצדדים המעורבים בנושא, שלא פעם ולא פעמיים סותרים זה את זה.
    כלומר – מצד אחד הסיפור שהמטופל מביא איתו במילים נותן כיוון חקירה לקייס, אבל מצד שני, יש שם לעיתים הרבה טעויות וחוסר דיוק. אנשים לא מודעים, ולא אמורים להיות מודעים לדקויות של סוגי היציאות שלהם כמו שאנחנו כמטפלים 🙂
    הגוף לעומת זאת מספר סיפור מדוייק בזמן אמת, ללא אינטרפרטציות של הראש.
    הוא לא תמיד צועק כמו הפה, אבל הוא שם, מדבר אלינו בשקט.

  8. משמח, צנוע ומרגש
    וכשה "טבולה ראסה" אתה יכול לכתוב עליו את הסיפור שלך.. ככה זה עם העצים, אוהבים התחלות..
    ולגבי אבחון דרך הגוף לעומת דרך מילים, מה שכתבת נכון, אבל קח בחשבון שלפעמים גם הגוף יודע להסתיר ולשקר כשהוא רוצה וגם ,לפעמים כשמקשיבים טוב למילים מוצאים מאחוריהם עוד מילים שלא שמענו בשמיעה ראשונה (עם כל הצעקות האלה של הפה..) כאלו שמדברות אלינו בשקט
    מאחלת לך להיות שמח,צנוע ולהתרגש גם בהמשך הדרך..

  9. עידו, חברי היקר,
    שמחה תמיד ללמוד איתך וממך. ואין לי ספק שבזכות הסקרנות שלך, ההתמדה והחדות שבה אתה עובד, אתה תטפל ותעזור להמוני אנשים !!!

    תזכור שלא כל אחד יודע לטפל, ולא כל אחד יודע לדקור ובטח שלא כל אחד יודע להקשיב ! אז אפשר לומר שזוהי מתנה שמחובתך לחלוק עם העולם כולו…

    ישר כוח !
    נטע פדידה, הסטאז'רית מהחדר ליד 🙂

  10. תודה נשמה טובה. אין כמו לטפל איתך גב אל גב :). תודה על הקומפלימנטים. בהחלט – לא כל אחד יודע לטפל, לדקור ולהקשיב, וגם אני רק עכשיו טועם מהעולם הזה. מקווה שהעניינים יתגלגלו כמו שהם נראים בינתיים – סקרנות, עניין אמיתי, ריגוש ורצון לעזור כמה שיותר.
    שיהיה לנו בהצלחה בסיבוב השני של הסטאז'!
    נתראה בקרוב….

  11. מסכים עם כל מילה – הזדמנות פז לכתוב את המילים הנכונות כשהלוח עוד יחסית לבן… אתמול סיימנו סבב ראשון של קליניקות וזה השאיר כמה כתמי דיו על הלוח הנקי – לטוב ולרע.
    לקחתי את העצות שלך לתשומת ליבי, כרגיל 🙂
    כך גם את האיחולים.
    תודה על כל מילה!