טראומה ורפואה סינית

טראומה ורפואה סינית

מאת: צפריר נחמני
kslyesmith
בטיפול החמישי רוני פתחה את הטראומה שעברה.
היא מעולם לא סיפרה לאף אחד
בדיעבד, הסימנים היו שם מההתחלה- היא שכבה על המיטה בצורה קפואה, סלדה ממגע, החיבור לגוף היה לה קשה, והיא סיפרה על קשיים אינטמיים עם בעלה.
על פני השטח הכל היה טוב, צעירה, יפה, מצליחה.
אולי לא הכל. לרוני התחיל אנדומטריוזיס בפברואר ב- 2010, היא הגיעה לטיפול אחרי ניתוח, אך "הממצאים" חזרו והיא מטופלת בדקפפטיל לדיכוי המערכת ההורמונלית.
אחרי 5 טיפולים הדיקור התחיל לעשות את עבודתו- להניע אנרגיה. אך עם הנעת האנרגיה עלו וצפו לפני השטח דברים שהיו חבויים במשך שנים רבות.

תהיות
אני שואל את עצמי האם ריפוי  טראומה שכזו יכול להתרחש רק ברמת התת מודע (בעזרת הדיקור) או שהוא חייב להגיע לרמת המודע ויש הכרח לעסוק בו ברמה המילולית.
לעתים אני תוהה האם העובדה שמאז סיום לימודי רכשתי כלים וידע בעבודה עם טראומה  היא שמאפשרת לדברים לעלות ולהיפתח?
לימדו אותי כל כך הרבה על רפואה סינית במהלך הלימודים, אך לא ממש למדתי מה לעשות עם מה שנפתח, איך להתמודד עם היחסים ביני לבין המטופל גם כשמדובר ב"פצצה" כמו טראומה אך גם כשעולים רגשות ונושאים "קלים יותר" בחדר הטיפולים מצד המטופל או אצלי.

תנועה
זמן התחלת האנדומטריוזיס, שנת הלידה של רוני, והדפקים שחשתי בהם, רמזו לי שיש צורך בהנעת האנרגיה (בניגוד למשל לסילוק ליחה או תקיעות דם). בחרתי לעשות זאת דרך פיזור המתכת וחיזוק העץ דרך הריאות והכבד. (וגם תחבושות שמן קיק ומגנטים בטן התחתונה).
הטיפולים הראשונים איפשרו לרוני לנשום. לאחר שהתחילה לנשום הבינה שבעצם היא לא נושמת כבר שנים. הנשימה הזו נתנה לה כוח רב, תחושה שהזכירה לה שדברים יכולים להשתנות, משאב(1)  תומך יקר.
אך התנועה הזו, ביחוד באזור בית החזה התחילה להציף דברים שהיו מודחקים מתחת לפני השטח.

מה היא טראומה?
ישנן הגדרות רבות לטראומה, אך הייתי רוצה להתייחס לזו של פיטר לוין (מפתח שיטת ה-   Somatic Experiencing) –
“סימפטומים טראומטיים אינם נגרמים על ידי האירוע "המעורר" עצמו. הם נובעים מהמשקע הקפוא של האנרגיה שלא התפוגגה ונפרקה; משקע זה נשאר לכוד במערכת העצבים, שם הוא יכול לעשות שמות בגופנו וברוחנו. כשאיננו יכולים להשלים את תהליך הכניסה, השהייה והיציאה ממצב אי תזוזה או "הקיפאון" מתפתחים סימפטומים ארוכי טווח, מעוררי חרדה, מתישים ולעיתים קרובות משונים של PTSD- הפרעת עקה שלאחר טראומה" (2).
או במילים של הרפואה הסינית-אנרגיה תקועה במערכת המרידיאנים.

במסגרת המאבק להישרדות, מערכת העצבים צריכה לבחור בין תגובת "הילחם" (Fight) או "ברח" (Flight), אך יש גם אפשרות שלישית- "לקפוא" (Freeze).
המערכת הסימפטטית מתמודדת עם סכנה, ולא מצליחה "להחליט" בין תגובת ההילחמות לזו של הבריחה. לבסוף "נבחרת" תגובת הקיפאון. אישה אשר קפאה בזמן האונס, חייל אשר לא הצליח להגיב בשדה הקרב. לתגובה הזו שיש  גם יתרונות אבולוציונים (שלא ניכנס אליהם עכשיו).
בטבע, חיה שקופאת משחררת את האנרגיה שקפאה, לאחר שהסתיימה הסכנה, באמצעות רעד בכל שרירי הגף. אנחנו כבני אדם לא תמיד יודעים לעשות זאת בשל נורמות חברתיות וקורטקס המוח ששולט בנו.
כאשר תגובת הקיפאון לא נפרקת מהגוף (כמו שאמור להתרחש במצב הטבעי), האנרגיה נאגרת במערכת העצבים וגורמת לטראומה.
האנרגיה התקועה במערכת יוצרת סימפטומים של עוררות מערכת העצבים הסימפטטית האופיינית ל- post trauma- ערנות/פעילות יתר, התנתקות מצד אחד וחדירה של דימויים/זכרונות מהעבר מצד שני, תגובות רגשיות מוגזמות ושינויים במצב הרוח, רגישות יתר וסיוטים.
כשבוחנים את מאפייני הסימפטומים אפשר לראות שהם יאנגיים במהותם.

k13 הייתה הנקודה שפתחה את הסכר.
הטיפולים שלפניה גרמו לתחילת התנועה, לפתיחת העץ של הריאות, אך היה זה המפגש הזה שהציף את הדברים לפני השטח.
אני לא יודע למה הייתה זו דווקא הנקודה הזו.
אולי בגלל המיקום האינטימי.
אולי בגלל איכות הנקודה שפותחת ומניעה את כל האזור.
ואולי בגלל שמשהו במרחב הטיפולי איפשר להכיל את הסוד הענק הזה.

לדעתי לטראומה שחוותה (וגם לגורמים נוספים בחייה שלא ניכנס אליהם), יש קשר הדוק לאותה מחלה שנקראת "אנדומטריוזיס". אי אפשר להתייחס אליה כאל מחלה בלבד שבה צריך להניע (או כל פעולה אחרת בהתאם לאבחנה) מבלי לתת מקום להקשרים ולתחושות כלפי מיניות, נשיות, אמהות.
הרי זה טיפול בגוף ובנפש.

שלב האיסוף
הפתיחה של הטראומה מעברה היממה את רוני. היא שאלה שוב ושוב את עצמה ואותי, איך פתחה את זה אחרי שמעולם לא סיפרה, למה בעצם לפתוח כשאי אפשר לשנות את העבר? ומה לעשות עם זה עכשיו? שאלה לגיטימית כשנוגעים בפצע כזה כואב.
על מנת לרפא צריך לגעת במקומות חולים ופגועים.
אך זה לא תמיד קל.
רוני התפרקה.
היא הוצפה בתחושות שהיו קבורות 20 שנה.
לפעמים הגיעה למצב שכל מה שעשתה הוא להיכנס למיטה, להתכסות ולישון.
סוג של בריחה.
בשלב הזה הינו צרכים ללמוד למצא מקום בטוח . ללמוד שבכל הכאוס הזה שמתחולל כרגע אפשר למצא חוף מוצק.
אי אפשר לעבד מקומות של טראומה בלי אותו מקום בטוח. אי אפשר לקפוץ למים הסוערים לפני שיש חוף לחזור אליו, לפני שלומדים לשחות, לפני שיש חגורת הצלה למקרה הצורך.
איך מוצאים מקום בטוח?
הגוף שלה למד את זה באמצעות הדיקור- נקודות עם איכות של אדמה מייצבת כמו ht7 ו- sp3.
נקודות שקשורות לאיכות מפת הגזעים והענפים שלה- bl67+pc7.
המודע שלה למד את זה באמצעות הפוקוסינג- איך בתוך כל הכאוס הזה ניתן למצוא מקום נעים ונוח בגוף שמהווה מקום בטוח.

איך דוקרים cv4 בנפגעת תקיפה מינית?
פשוט לא דוקרים!
בטיפול ה- 12 חשתי שרוני כבר רכשה כלים, היא "אסופה" יותר ויכולה להתמודד עם מה שהיא עוברת. אני משער שיכולתי לבחור נקודות אחרות, אך חשתי שזה הזמן המתאים. בחרתי בנקודה Cv4 על מנת לחזק ולהניע את האזור, וצרפתי אליה את הנקודה cv22- הייתה לי את התחושה שיש צורך באיכות האשנב לרקיע של הנקודה והמיקום שלה בגרון יכול לעזור ליכולת הביטוי וההוצאה של רוני.
טיפול ה- IVF היה ברקע והרצון שלה להרות היה גדול מהרצון לעסוק בטראומה.
שאלתי את אישורה לדקור את האזור ולאחר התלבטות קצרה מאוד היא הסכימה.
התלבטות קצרה מדי.
שאלתי אותה איך היא יודעת שהגוף שלה מוכן לזה, שהוא מסכים לדיקור באזור.
השאלה נשארה ללא תשובה ברורה.
"ואיך את מתמודדת עם בדיקות אינטימיות אצל גינקולוג?"
"אני מתנתקת".
איך אפשר לדקור נק' אנרגטית כשהגוף והנפש עושים כל שביכולתם להתנתק מהאזור? לא לשלוח לשם מודעות ואנרגיה? האם נקודת הדיקור תוכל בכלל לעבוד? האם זו לא מלחמה בין הדיקור החיצוני ששולח לשם אנרגיה לדפוס הפנימי שבורח מהאזור?
לדעתי אין טעם להיכנס למלחמה שכזו.
מכיוון שהתנתקות ושיחזור לא באים בחשבון, הכנסנו את המודעות לגוף.
לאט, לאט. שלב אחרי שלב:
בכל פעם אני מסביר מה אני הולך לעשות (על מנת שהדברים יהיו ידועים), שואל לרשותה (החזרת השליטה לידיה לעומת הטראומה שבה אין שליטה), ובכל פעם היא בודקת מה התחושה בגוף- התכווצויות באגן, בבטן, נוקשות של הרגליים (כולם סימנים של המערכת הסימפטטית שבסטרס), ואנחנו עוצרים.
נשארים עם התחושה, נותנים לה תשומת לב, מארחים לה לחברה.
מוודאים שיש עדיין מקומות נעימים ובטוחים בגוף.

ובעיקר מוודאים שיש נשימה.
נשימה היא הדרך של הגוף לריפוי, מעבר מהמע' הסימפטטית של מצב הלחץ לזו של המערכת הפרה סימפטטית של המנוחה והריפוי.
הדרך של המחמם העליון לשלוח את הדם, האנרגיה וה- shen לכל הגוף. את כוחות הריפוי.
באחד השלבים כאשר רוני חשה כיווץ חזק מאוד באגן שהשתלט על כל הגוף שאלתי אותה את שאלת הנס- “אם הכל היה אפשרי, מה היה קורה עכשיו?”
פתאום ניתנה לה האפשרות שיש דרך נוספת, שמה שהיה יכול להשתנות.
ואז הגיע שיחרור וגם נשימה גדולה.

עברנו ביחד  את הדיקור.
מצד אחד רוני גילתה שיש דרך נוספת, שנגיעה באזור הזה כבר לא מכווצת כמו שהייתה עד עכשיו
מצד שני היא דיווחה על תחושות של תנועה חזקה באזור- המחט והמודעות שלה עשו את פעולתם.

בשבוע שאחרי נשמע היה שרוני מפתחת "חוט שידרה", תהליך שהתחיל כבר לפני כמה טיפולים והלך והתפתח. היא העמידה את עצמה יותר ויותר במרכז, למדה לבטא את רצונותיה וגם להגיד "לא" כשצריך.
דבר נוסף שהדהים אותה ואותי היה האנדומטריוזיס.
רוני הייתה בשלב ב- IVF בו היא לקחה תרופות המעודדות את גדילת הזקיקים ואת בניית רירית הרחם- תרופות שאמורות לגרום ל"פריחת" האנדו.
אך בניגוד לציפיות ממצאי האנדומטריוזיס דווקא הלכו וקטנו.

סיכום
הייתי שמח לכתוב שהתהליך הקצר נגמר בהריון מאושר.
“והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". אך לצערי זה לא כך.
סיבוב ה- IVF נגמר ללא הריון ורוני בחרה שלא להמשיך ולהגיע לטיפולים.
במהלך המפגשים היא עשתה דרך מדהימה אך גם קשה ומפחידה ובסופם בחרה לעשות הפסקה.

יש לנו כלי מדהים ועוצמתי- הדיקור, אך מתחת לפני השטח, לפעמים יש נפש וגוף פצועים ברמות עמוקות ומודחקות, שהטיפול יכול לחשוף ולפתוח. יש צורך בהכלה של מה שעולה.
אנא שימו לב לשפת הגוף ולסיפור המטופל, בעיקר בנשים. לרבות מהן מסתתרת טראומה בעבר שהמפגש המערב גוף ודיקור יכול להעלות ולהציף.
חשוב שהצפה שכזו תהיה מוכלת בטיפול עצמו או במסגרת חלופית תומכת (למשל טיפול פסיכולוגי מקביל), אחרת עלולה להיות העמקה בטראומה והתנגשות בין הנטיה של הגוף להדחיק ולסגור ובין הנסיון של הטיפול להניע ולרפא.

הערות:
1. המונח "משאב" לקוח מתוך שיטת "התמקדות" העובדת עם הגוף. משאב משמש את המטופל ככוח ותמיכה ברגעים הקשים.
2. "להעיר את הנמר" מאת פטר לוין הוצאת אסטרולוג עמ' 35.

עריכה והגהה: מערכת סינית.

תמונה: freeimages.com/kslyesmith

המחבר:
צפריר נחמני
מטפל ברפואה סינית בנשים ובילדים
safrir@scmc.co.il

תגובות

  1. מאמר מרתק ומרגש. יפה לקרוא על יישום הכלים הנוספים שרכשת בדרך.כיף לראות שהצטרפת לכותבים:)

  2. הי מירב. תודה. היה לי חשוב להעלות את שני הנושאים החשובים האלו- מטופל טראומטי והיחסים עם המטופל מעבר לנקודות הדיקור והמחט. אני אנצל את ההזדמנות להמליץ על ספר שיעל ארנסט הזכירה לי את קיומו- ספר חשוב מאין כמוהו למי שמתעניין בטראומה- טראומה והחלמה של ג'ודית הרמן לואיס.

כתבות דומות

החבילה שלך, החבילה שלי

מאת: קרין קידר
סיכום שנת 2016

מאת: יעל ארנסט