על אמנות, אגו והחיים במקדש

על אמנות, אגו והחיים במקדש

מאת: ליטל אשכנזי
תרצה פייטן סלע נסעה לראשונה ליפן בשנת 1987 כמו בסיפורים, עם מעט כסף ותמונה בראש של גן זן יפני והרבה סקרנות ורצון ללמוד… היא חייתה בקיוטו שש שנים ברציפות, למדה קליגרפיה, ציור דיו, ייצור נייר ועיצובים בנייר אצל המאסטרים הטובים ביותר בקיוטו והייתה לאמנית מוערכת שהציגה בתערוכות ברחבי יפן. היא חזרה לארץ מלאה בכל טוב והתחילה להעביר את הידע והאומנות בבתי ספר גבוהים לאומנות, בתערוכות במוזיאונים ובמקומות נוספים. כאן גם פגשה את בעלה ולאחר שנתיים בארץ הם החליטו לחזור ליפן ולחיות שנתיים במקדש…

תרצה היא המורה שלי לקליגרפיה כבר שנים רבות. לקראת הקונגרס בחרתי לראיין אותה ולשאול אותה על התקופה ההיא. תמיד סיקרן אותי לדעת מה היה שם, במקדש… נדמה לי שהיה שם משהו שהיא פחות מדברת עליו, קצת מסתירה אותו, ואם כבר מדברת עליו, זה עם חיוך נסתר כזה…

כשאמרתי לה את זה, היא צחקה ואמרה:

זה לגמרי בעיניים שלך, אני לא חושבת שאני מסתירה את זה, הרבה ממה שאני מביאה לשיעורים זה מחוויות שלי במקדש. זה את שרואה את זה ככה, זה משהו שאת נותנת לחיים במקדש, גם לי הייתה מחשבה כזאת על המקדש, חשבתי ששם אלמד את ה-essence   של יפן ושזה מה שאני צריכה על מנת להגיע לעומקם של דברים, להבין את המהות של הבודהיזם, של הזן, של השינטו… כאילו שעד עכשיו לא למדתי כלום, אבל באיזשהו מקום זה רק הקסם שיש לנו סביב המילים "מקדש בודהיסטי" ומעבר לקסם הזה הגעתי למקום שחיים בו אנשים.

כשחייתי בקיוטו הי לי מערכות יחסים אישיות על סמך מי שהייתי. למשל, הייתה לי מורה לנייר שעבדתי אצלה בסטודיו כאסיסטנטית, לא תמורת כסף, היא ראתה את המסירות שלי, ולימדה אותי עם יכולות נתינה שעד היום מרגשות אותי. אחרי שחוויתי מערכות יחסים כאלה חזרתי ליפן, והפעם למקדש. כשאני בת 29, נשואה, מדברת יפנית שוטפת, מכירה מאסטרים יפניים, מכירה את האומנויות המסורתיות של היפנים כפי שהן נהוגות שם, ופתאום אני צריכה להתחיל הכל מההתחלה…

במקדש תנאי המחיה היו מאוד צנועים. ללא מותרות. כשהיה קר הרגשנו שקר, כשהיה חם הרגשנו שחם, הבתים היו פשוטים ופרוצים לטבע. בזמן שמו (בעלי) עבד עם נגרי המקדש והגברים בבניית המקדשים החדשים בהרים, אני עבדתי בעבודות היום יום השותפות במקדש. שלחו אותי לנקות שירותים, לגרף את החצץ, לעבוד במטבח, לשטוף כלים, לחלוב את הפרה לקרצף רצפות עץ, וכל זה בנוסף למדיטציות ולמעט מאוד שעות שינה. כל הזמן שאלתי את עצמי: בשביל זה באתי ליפן? מה, אני לא יודעת לעשות את זה !? אני לא בת 15 שלא נגעה בשום דבר, החזקתי בתים, אני יודעת לעבוד ואני יודעת לבשל. כל הזמן חיפשתי את הקסם שקראתי עליו בספרים.

עוד לא ידעתי שדווקא ב"אי הקסם" קיים הקסם, בעשייה הלא קסומה של ניקיון שירותים.  עוד לא הבנתי שאין דבר כזה עבודה "מקודשת וחשובה" לעומת "עבודה שאינה חשובה"- חשבתי שאם אני חיה ביפן אני צריכה לנצל כל רגע וללמוד עם מאסטרים, האם לא לשם כך באתי? זה הרי הלימוד האמיתי, לא לחלוב פרות!

לעיתים התשוקות שלי לעשות דברים "גדולים יותר" יצאו החוצה, למשל כשרציתי לצאת מהמקדש וללכת ללמוד, או כאשר רציתי לנסוע לעזור למורה שלי לנייר בכנס גדול בקיוטו. במקדש אסור לרצות ומבחינת הנזיר ברגע שביקשתי את זה – כבר הבעתי רצון, כבר יצאו ממני תשוקות… הדרך הכי טובה לתת לי ללמוד את השיעור הייתה לאפשר לי ללכת, רק שלמחרת סביב השולחן הוא הודיע לכולם "שהתשוקות בערו בי" ושהייתי עבד להן. חזרתי אחרי היציאות האלה מהמקדש ואנשים שחשבתי שבניתי איתם מערכת יחסים אישית ועשיתי עבורם מעבר למה שתיקני, פתאום ראו בי מי שהייתה עבד לתשוקות שלה והתייחסו אלי אחרת.

מה הצלחת ללמוד מזה?
זה שאדם חי במקדש  זה לא עושה אותו קדוש, למדתי שהערך הכי גדול בעשייה – זה לעשות מהלב.

ספרי לי קצת על התובנה הזו
שאלתי את עצמי למה אני עדיין שם? האם זה מקום ככל מקום? הרי יחסי אנוש יכולתי ללמוד גם בקומונה בהודו. בכל זאת במקדש היה אוסף ייחודי של תנאים ומסגרת אינטנסיבית מאד ואני חושבת שרק ככה יכולתי ללמוד על עצמי באמת ולבחון האם נשארתי מקובעת בתבניות החשיבה שלי או ששחררתי ונפתחתי לדברים אחרים.
כל השיעורים שקיבלתי שם היו שיעורים לחיים, הם הפכו אותי מאומנית שמאוד נהנתה להציג בתערוכות, החזיקה במה שהיא ומי שהיא עם הרבה אגו, כזאת שמאוד נהנתה מיצירה משוגעת, שעושה את מה שהיא רוצה, למישהי שהצורך בחשיפה וההכרה של החוץ כבר לא חשובה לה, הבנתי שהבפנים שלי זה מה שחשוב. ומה שאני מרגישה עם עצמי זה העיקר.

סיפור השירותים
במשך תקופה ארוכה הייתי מנקה את השירותים של המקדש. בפעם הראשונה שניקיתי את השירותים באה אלי נערה בת 14, ואמרה לי: "לא ניקית את זה טוב". חשבתי לעצמי: מה כבר אפשר לנקות לא טוב בשירותים? אז היא הראתה לי… והשתדלתי, באמת השתדלתי! ובכל פעם שניקיתי את השירותים קיטרתי: האם בשביל זה באתי ליפן? זה מה שאני צריכה לעושות כאן?

בקיוטו חיכו לי המון הזדמנויות, דלתות שנפתחו. כולם שם כל הזמן שאלו אותי מתי אני באה ללמוד לצד מאסטרים, להציג בתערוכות, ללמוד בכפרים של עשיית נייר, לעבוד עם המורה שלי לקליגרפיה לקראת תערוכות שהיא עושה, ועוד דברים שמאוד אהבתי. ואני מצאתי את עצמי מנקה שירותים (חור באדמה) על פסגת הר!!!

באחד הימים ישבנו בארוחת הבוקר. כולם מחכים שהנזיר יכנס, כי כשהוא נכנס מברכים את ברכת האוכל (שהייתה מאוד יפה, אגב) ואחריה מתחילים לאכול. הנזיר נכנס, ולפני ברכת האוכל הוא שאל: "מי ניקה שירותים היום?" ואני התכווצתי בתוכי, זה בדיוק היה יום שלא אני ניקיתי שירותים, ויומי סאן ניקתה, והיא ככה בשקט עונה: "אני". ואז הנזיר אמר: "נכנסתי לשירותים וזה עושה חשק להישאר שם עוד ועוד. רואים שמי שניקתה אותם עשתה זאת עם כל הלב ועם הרבה אהבה, וזה משהו שיש ללמוד על ניקיון שירותים, לא ראיתי את זה כבר הרבה זמן". אני זאת שניקתה את השירותים בחודשים האחרונים… והעבודה שלי מעולם לא זכתה להערכה כזו. שאלתי את עצמי מה היה חסר? והרי מבחינת ניקיון לא היה חסר דבר. אך הלב היה חסר. כשמישהו עושה את זה באהבה, האנרגיה נשארת… הפרח שהיא קטפה ושמה באגרטל בשירותים היה מונח באופן כזה שהוא פונה אליך ואתה לא יכולת שלא להסתכל עליו ולחשוב שמישהו עשה את זה באהבה!

אלו דברים שיכולתי לחיות שנים ביפן ולא ללמוד אותם. לעבוד עם הלב בכל דבר שאני עושה, כשכל עבודה מכבדת את בעליה, כשהלב לא פתוח ונקי, זה לא עובר. אי אפשר לשקר, כולם מרגישים את זה, במתנה שנתת, בתפילה, בניקיון, באוכל שבישלת אפילו בשטיפת האורז, הנזיר ראה הכל…

שטיפת האורז
במקדש, לפני הכנת האורז, שוטפים אותו במים, ולאחר השטיפה מערבבים אותו במין צורת אנסו, ובזמן הזה אומרים  את סוטרת הלב [i]. מכיוון שלא ידעתי אותה עדיין בעל פה, הנזיר אמר שאני יכולה לערבב את האורז בעוד שאני סופרת שלושים ושלוש פעם. אז אני שוטפת ושוב סופרת ושוטפת עוד פעמיים (ספירה עד מאה) זה הזמן שלוקח פחות או יותר לומר את סוטרת הלב. הוא אמר שעם הזמן אני יכולה במקום לספור, לשנן תפילה משלי וכבר אדע כמה זמן נשאר…

יום אחד, בעודי במטבח בוחשת את האורז הרגשתי טפיחה על הכתף, זה היה הנזיר. "תעזבי את האורז הזה, אנחנו במילא לא נאכל אותו" הוא אמר. אני שאלתי: "למה"? והוא עונה :" כי את האנרגיה הזאת אנחנו לא רוצים בקיבה שלנו".

כשבחשתי את האורז, המחשבות שהיו לי בראש, היו של מה אני עושה כאן? ומה יהיה איתי? ומה יצא לי מזה? והייתי עצבנית. והנזיר שמע את זה בבחישה ושטיפת האורז עצמה…

הבנתי שלבשל אורז זה לא פחות חשוב מאשר להציג בתערוכה בקיוטו במקום הכי מכובד… ושיש לעשות כל דבר מכל הלב, בצורה הכי מכובדת, כאילו אין מחר. כמו שדוגן [ii] אמר, גם הוא נסע עד לסין, למרות שהיה יפני וזאת כדי ללמוד שהתורה עצמה היא ב-איך אתה עושה את הדבר, ולא ב-מה. ללא שיקולים של מה יצא לי מזה? לאן אני אגיע?

סוטרת הלב – נכתבה על ידי תרצה

במשך השנתיים האלה, תרגלת קליגרפיה?
במקדש כתבתי את סוטרת הלב שלוש פעמים ביום, אני חושבת שהנזיר עקב אחרי הקליגרפיה שלי אבל הוא מעולם לא העיר לי. הוא ידע שכשאני למדתי קליגרפיה כל הזמן חיכיתי לפידבק ולכן הוא נתן לי לתרגל בלי להתערב. לכתוב לא בשביל להגיע לתוצאה ולא בשביל לראות אם אני מתקדמת… כמו שהשאר התפללו אני תרגלתי קליגרפיה, ובלי להבין נרגע בי הרצון לעשות את זה "יפה", לעשות את זה טוב, ככה שאני אהיה מרוצה מהתוצאה, לעשות "כמו המורה". במקדש לא היה טעם בכך: לא היה מורה, לא הייתה תערוכה בסוף, זו הייתה עשייה למען העשייה. כך הקליגרפיה הפכה לדרך – דרך להירגע, דרך להתחבר פנימה, זו המהות של קליגרפיה.

מהי המשיכה שלך לקליגרפיה?
המיידיות.
זה שאני לא יכולה לברוח, שאני כאן ועכשיו. וזה תמיד בתנועה וזה תמיד משתנה. זה מה שמושך אותי. אי אפשר לזייף, אי אפשר לשקר, אי אפשר לחזור על משיכה ולתקן, ברגע שטובלים את המכחול – הכול נעשה. יש בקליגרפיה עוצמות, עומק, היא ישירה, לא מתיימרת, היא עירומה.

הדבר החשוב שצריך ללכת למקדש על מנת ללמוד אותו, זה הנטו. במקדש כל דבר הוא בנטו שלו, במקור האמיתי שלו. ללא תוספות. זה מתבטא אפילו בניקוי השירותים, זה אפשר לי להתחבר לנטו שלי. הנטו שלי זה לא העבר שלי, זה לא הקילוגרמים הנוספים שאני מחזיקה עלי, זה לא האיפור, ולא התכשיטים, וגם לא חשבון הבנק… הקליגרפיה גם היא נטו. ואם יש בה עודפים אפשר מיד לראות אותם.

נשמע שחלק גדול מהפילוסופיה הזו לא ממש מתחבר לקצב ולחיים שלנו בארץ, את חושבת שגם כאן זה יכול להיות רלוונטי?
כל השנים האלה מאז שחזרתי אני עסוקה בלנסות להביא תורה בת 5000 שנה שבאה מסין הרחוקה, שלא שייכת לתרבות שלנו, ולהפוך אותה לרלוונטית עבורנו. אני משתמשת בקליגרפיה איך שאני רוצה… יש לי בית ספר לקליגרפיה שאנשים לא יוצאים ממנו "קליגרפים" במובן המסורתי הקלאסי. אני מנסה לראות מה בתוך הקליגרפיה יכול לחיות אחרי כל כך הרבה שנים ולהיות אקטואלי. אם אני רוצה לעבוד על המילה "דיוק" למשל, אני חוקרת את משמעות הסימנית ורואה איך זה מתחבר לחיים שלי. הקליגרפיה חיה וקיימת, קורמת עור וגידים היא מחזירה אותי לטבע, מחזירה אותי לכאן ועכשיו, אני רואה את עצמי בקליגרפיה וזה עושה תמורות.

האם כל אחד יכול להתחבר לקליגרפיה?
גם אם אדם לא יודע לקרא סימנית הוא ירגיש משהו, האנרגיה של הסימנית תעבור אליו – היא  תעשה משהו בחדר. ז"א שיש כוח אזוטרי בצורה שבה כותבים את הסימנית, בציור עצמו. יש דבר יותר יפה מזה? בגלל היבטיה הרבים של הקליגרפיה אפשר להתחבר לצד האומנותי, אסטטי, הפילוסופי, המדיטטיבי, פסיכולוגי, טיפולי, יצרי, ספונטני, משחרר, מפרה, בעל משמעת וסדר, כל הדברים האלה יחד – ובו בזמן לבטל כל צורך בתוצאה, לבטל ביקורת ולהיות עד כמה שניתן כאן ועכשיו.
לא סתם הסינים אומרים: "לא יכול להיות שאדם המציא את הכתב, זאת מתנת האלים"…

מה מחכה לנו בקונגרס?
כולם מוזמנים לבקר בביתן הקליגרפיה שלנו, לקחת חלק ולהתנסות בכתיבת סימניות, או לצפות בנו (תלמידים ובוגרים) עובדים ויוצרים. מידי פעם תהיה הרצאה והסבר על היבטיה השונים של הקליגרפיה. בחלל החדר וכן באולמות יוצגו עבודות קליגרפיה שונות, אפשר יהיה ליהנות מתערוכת המוצגים שחלקם אף יעמדו למכירה. כמו כן תהיה מכירה מיוחדת של קמעות מסותתות מעץ ועליהם ברכה כתובה בקליגרפיה, אנשים יוכלו להרים קמע וללמוד מהסימנית שכתובה מה הם מזמינים לחייהם… מי שירצה יכין לו גם דף אנרגיה מהסימנית שיצאה לו. הקמעות בגדלים שונים אפשר להצמידם למחזיק מפתחות, טלפונים ניידים, תיק ועוד… כמו בכל שנה בית הספר לקליגרפיה סינית-יפנית יתרום גם הפעם מהכנסותיו לגוף נזקק שייבחר.


[i] סוטרת הלב היא אחת הסוטרות הידועות והמקודשות ביותר בעולם הבודהיסטי. פסוקיה הקלאסיים מתארים את שלמות החכמה: האופן שבו דברים קיימים, וכיצד אין הם קיימים, וכיצד נוכל לתפוס בתודעתנו את המציאות האולטימטיבית של מהותנו. היא הורתם של כל הבודהות. היא פורשת בפנינו מדיטציה על ריקות המובילה בסופו של דבר לחופש ולהארה, כפי שמעידים דברי הבודהה בסוטרה.

[ii] דוגן זנג'י היה מורה זן שחי ביפן בין השנים 1200-1253. הוא הביא את הסוטו-זן מסין ליפן וכתב את אחת מיצירות המופת של הזן והתרבות היפנית, שובוגנזו, ספר בעל 95 פרקים (העיניים והאוצר של החוק האמיתי בתרגום מיפנית). יצירה זו נחשבת לאחד מיצירות המופת בספרות היפנית בכלל. כמוכן דוגן חיבר יצירות נוספות לרבות בן-דו-אה, אייהי שין-גי (שהם חוקי המנזר אייהיג'י).

תגובות

  1. מורה של הלב, מורה לנוכחות, תמיד איתי בדרך. תודה תרצה ותודה ליטל.

  2. כתבה נפלאה, מעוררת השראה, כתובה היטב ומעבירה משהו שנמצא הרבה מעבר למילים.
    תודה ליטל, תודה לתרצה

  3. תודה לכל הקוראים, ותודה גדולה לתרצה על זמנה ועל פתיחות ליבה המעוררת השראה…

כתבות דומות

מסע לימודי ליפן

מאת: לילה סילקה בן אפרים
שקט

מאת: דנה תבור
צ'י גונג

מאת: ענבל רז
חמש עונות במטבח

מאת: יעל ארנסט