מוות

מוות

מאת: ליטל אשכנזי
מוות

פעם כשחשבתי על מוות, ראיתי שחור בעיניים, דמיינתי את עצמי מסתגרת בחדר לא אוכלת ולא שותה, לא מוכנה לראות אף אחד, רוצה רק להעלם, כל  כך פחדתי מהמילה הזאת.
אך מגיעים רגעים בחיים שצריכים להתייצב מולה.

כשלומדים קליגרפיה זה נורא כייף לתרגל את המילים היפות והנעימות כמו, שמחה, יופי, אהבה, חברות, משחק, צחוק ועוד.
בכתיבת המילים, משהו באנרגיה שלהן נכנס פנימה לגוף,
היד, דרך המכחול היא מן המשכיות של הלב,
וזה פותח ערוץ פתוח לשני הכיוונים, אני משפיעה עליה, ובאותו הזמן היא  עלי.
לכן חששתי מזה, לקח לי זמן עד שהסכמתי עם עצמי לנסות באמת לכתוב אותה,
לתת לה להשפיע עלי…

לכל סימנית בסינית יש משמעות עמוקה, היא לא סתם כתובה כמו שהיא כתובה, יש תמיד מה שמניע אותה, מה שהופך אותה למהות האמיתית שלה (כמו שברפואה הסינית לכל איבר באלמנט יש את האנרגיה העמוקה שלו- שהיא זו המשפיעה עליו, מניעה אותו הופכת אותו למי שהוא)
כך גם במוות,
בתפיסה שלנו (ולפי מילון אבן שושן), המוות זה מצב של חוסר חיים, חידלון, ההפך מחיים, מצב שבו פסקו כל הפעולות והתהליכים של החיים בגוף החי או הצומח.
המוות באמת מתאר סוף של תהליך, אך מה שמניע אותו הוא אחר,

מעל ניצבת האדמה, ומתחתיה  המילה ערב ומימינה המילה שינוי ,טרנספורמציה.
הסינים בחרו לתאר את המוות במה שמת לנו כל יום, הרגע הזה שהשמש שוקעת ואין לנו הבטחה שהיא תשוב, כל יום מת בנו משהו מחדש. מה שמשנה את ההגדרה של המוות ממצב שבו פסקו כל התהליכים של החיים, למצב של התמרה, לחלק אחד מתהליך, כי עדיין, בכל בוקר השמש זורחת, עולה מתוך החושך הגדול, שרגע קודם היה לערב…
היא מזכירה את המילה פרח

גם היא מכילה בתוכה את השינוי (שינוי שנמצא מתחת לאדמה עם עשבים) רק שכאן, אנו רואים וחווים את מה שמתרחש לאחר השינוי, מתרגשים כל אביב מחדש לנוכח מרבדי הפרחים הצבעוניים, קצת שוכחים שהפרח הוא גם הזרע באדמה, הפריצה של הנבט בתחילת החורף, הוא גם העלים והפרי וגם השערות סבא הלבנים שמתעופפים באוויר…

מי שמת, הוא לא נגמר או נעלם
זה לא בדיוק קץ וכליון,
זה כנראה לא הסוף,
אנחנו כל כך חלק מהטבע,
שמה שקורה שם-
קורה גם בנו,

כשאליסה בארץ הפלאות שואלת את הזחל "אתה עומד למות?"
הוא עונה לה בחיוך "לא, אני משנה צורה" ונעלם בתוך הגולם…
אני ראיתי שהוא הופך מזחל לפרפר יפיפה, שהוא לא מת,
בשביל אליסה הוא מת.

אולי זה המזל שלנו, שאף אחד לא באמת יודע מה קורה אחרי,
כמו שאין באמת הבטחה שהשמש תזרח מחר בבוקר…
נתנו לזה את השם- מוות. הסינים מתייחסים לזה כשינוי צורה,
כך או כך,
אנחנו נשארים כאן עם המון ידע אך עם חוסר הידיעה הגדול ביותר,
נתונים לחסדו של ליבנו שידע להוליך אותנו הנה והנה בעולם הזה על כדור הארץ, ומעבר לו
לסמוך עליו שהוא מחובר שם למקום גדול יותר.

רק חבל
שאי אפשר להיפרד,
רגע לפני שמתים,
רגע לפני שמשנים צורה…

סבא, להתראות

תגובות

  1. תאומים עוברים בבטן אמם חששו ליום שיצטרכו "למות", בבוא העת, עובר ראשון התחיל לצאת מבטן האם ואחיו היה עצוב שכן ראה שאחיו הגדול גוסס ובסוף מת (או נולד בעולם אחר).
    תודה ליטל

  2. הפרידה היא שלנו, איתנו. אולי אפשר להיפרד גם רגע אחרי שמתים.
    תודה על הטור הנפלא ועל המילים האמיצות. ועל חסדו של הלב.

  3. מסכימה, הפרידות הן שלנו, מולנו…
    תודה, יקירתי.

כתבות דומות

הנה ברוש לבדו

מאת: קרן אסולין
עשור לסינית

מאת: תרצה פייטן סלע
האור והחושך שבפנים

מאת: תרצה פייטן סלע