אני יושבת בבית מצוננת, מתה מחום, מזיעה כולי,
רוצה להדליק מזגן ולא יכולה – כי הוא בעצם אשם במצב שלי.
לא שאני מחפשת אשמים…
אבל הקיץ הזה הוא פשוט בלתי נסבל.
ממתי נהייתי כזאת? שכל כך סובלת מחום?
כזו, שממש מתכננת את היום שלה כמה שפחות על האופניים, כי פשוט כל כך חם!…
כשהיינו ילדים היינו משחקים בשמש לא משנה מה, לא הפריעה לנו השעה, כמה חם, או כמה לח.
היום, זו פשוט שיחת היום, הדבר הראשון שמדברים עליו בכל מקום שאני הולכת זה כמה חם, כמה אי אפשר להיות בחוץ, איך קשה לנשום בגלל הלחות, ושזה יגמר כבר…
כשנרגעים וחושבים על זה רגע בסינית, הקיץ הוא יאנג, שיא היאנג- זה שכתוב עליו ללכת לישון מאוחר ולקום מוקדם, זה שצריך לעבוד בו אך לא יותר מידי, זמן קצירת היבול, התקופה השבה הכל מבשיל, הכל מגיע לשיא שלו, והכל בחוץ.
כאילו אי אפשר להסתיר כלום, אי אפשר לשמור דבר לעצמנו, בקייץ אנחנו נהיים חשופים, עד שקופים.
כמו הטבע, אנחנו מגיעים לאיזשהו שיא בנו,
גם אם אנחנו לא ממש מוכנים לזה…
אולי בגלל זה לכולם כל כך קשה, התקופה הזו מכריחה אותנו להוציא הכל החוצה, גם בלי שנרצה,
בלי היכולת להשאיר יותר מידי דברים בבטן, לפעמים להקיא הכל החוצה, לצעוק
וכשכבר גדולים (מתקרבים בצעדי ענק לגיל 30…) זה כבר לא כמו שהייתי קטנה, שאני אפילו לא זוכרת מה הטריד אותי, אבל זה בטח היה קשור לקוביות בגן או לכמה קצרה הפסקת 10 בבית הספר, או איזה ריב קטן עם חברה, עכשיו הכל קצת יותר מסובך, נרקמו סביבי שכבות, שכבות של נסיון, שכבות של חוויות, אהבות, אכזבות, חיים, מחשבות…
ועם כל כך הרבה שכבות איך לא יהיה לי חם?
הסימנית לראות מתארת את המקום אליו הקיץ הזה לוקח אותי,
בחלקה העליון כתובה המילה עין, ובחלקה התחתון יש רגלים
לעמוד עם עיניים פקוחות ורגלים על הקרקע ולהתבונן במציאות.
להבין שזה מה שיש,
הבהירות הזאת שצורבת בעיניים,
מעט בגדים,
מעט האוכל,
הרצון להשיל מעלי את הכל , להוריד את העטיפה כי אי אפשר להתעטף יותר.
הקיץ הזה מכריח אותי לצאת החוצה, להיות שם, להתבונן, להצלות ע”י השמש,
לראות את הצהוב הדהוי הזה, המלוכלך מאבק
לחפש את הרוח ולראות את העצים עומדים, בדממה.
לנשום את הכבדות,
במן תחושה כזו, שלא רואים את הסוף (לפחות לא בתל אביב)
לראות את המציאות כפי שהיא, בלי לעוות.
התקופה הזאת מכריחה אותי לבדוק מי אני, מה נמצא שם מאחורי העיניים שלי?
איזה משקפיים אני בוחרת במאמץ להלביש עליהם, כי בחום הזה הבחירות הופכות פשוטות, אם כבר מלבישים משהו, אז שיהיה קל ונעים, מה שכבד פשוט לא אפשרי…
החום והטרוף, הקמלות שקיימת בחוץ, זו שאנחנו בוחרים להסתתר מפניה במקומות סגורים וממוזגים,
קיימת גם בפנים,
הקיץ הזה הוא גם בתוכנו,
השאלה היא, האם אנחנו בוחרים לראות אותו?
כמו שהוא.
ללא ספק, אחד היפים שלך ובכלל. מתי יגיע חורף שנוכל קצת להדחיק??? 🙂
התרגשתי!מאחלת לך שהסתיו יביא משב רוח של הכרעה מה רוצים להמשיך לראות ומה כבר שייך לקיץ שעבר:)
מרגשת, כרגיל.
שתהה שנה טובה…
שירה בשן