הכותרות האלו חוזרות יותר מדי פעמים.
אני לא זוכרת את הפעם הראשונה, אבל כל פעם זה מזעזע לא פחות ממנה. ואז יש עוד, ועוד, ועוד…
וכל פעם אותן שאלות, ואותן צמרמורות ואותן תחושות קשות שאי אפשר להיפטר מהן:
איך זה יכול להיות? איך הורה לוקח עצם והופך אותו לכלי רצח איתו הוא רוצח את הילד שלו?
עשיתי מעשה דבילי וקראתי קצת טוקבקים.
אני יודעת, לא עושים דברים כאלו. אבל מה שאנשים מרשים לעצמם לכתוב במעטה של אנונימיות אינטרנטית זה לא להאמין – אשמת האישה, אשמת אנשי המקצוע…. סליחה, שכחנו שיש פה אדם שרצח?
וכמה קל לנפנף בקלף "חוסר שפיות" לאחר מעשה.
בנתיים נשארה אישה אחת, שליבה נעקר שלוש פעמים. היא לא תחזור להיות כמו שהיא הייתה עד הרציחות האיומות האלו.
ואני מתחילה לחשוב כמה אנשים כאלו עוד יש בארץ.
וכמה אנשים עוד עלולים להצטרף לרשימה הזו.
זה לא קשור לרפואה סינית ישירות, אבל קשור ביותר למציאות בה אנחנו חיים:
מציאות שיש בה אלימות במשפחה מסוגים שונים, אלימות ברחוב מתוך שכרות ושעמום, שאננות ונטישה בכבישים, תאונות אימונים בצבא, פיגועים…
כן, יש בה גם חלקים נפלאים וטובים. אבל מהתמונה השלמה של המציאות מגיעים אלינו אנשים לקליניקה. אנשים, שבדיוק נבהלו כי חתכו אותם בכביש וכמעט קיפחו חייהם. אנשים שבדיוק בכו כי שמעו על חבר שנהרג בתאונת אימונים. אנשים שליבם נשבר לפני שנים עקב פגיעה ביקר להם.
מהמציאות השלמה הזו, אנחנו מגיעים לטפל באנשים. עד כמה אפשר להגיע נקיים? עד כמה אפשר להגיע עם לב ריק כדי להכיל את המטופלים שלנו? הרי גם אנחנו בני אדם, הרבה לפני שאנחנו מטפלים. גם אנחנו חשופים לפגיעה, ויש פעמים שאנחנו כל כך מוצפים מהמקרים שליבנו פשוט שותת ולדעת אין מנוח. כי באמת, איך אפשר להבין את הדברים בצורה הגיונית?
אנחנו מדברים על הגנות, מדיטציות וכיו"ב… יש ודאי נקודה מסוימת בה פותחים עיתון או אתר, מתעדכנים בזוועות שרודפות אותנו ובאמת- המילה הצפה היא מדויקת. אין מנוס מהכותרות העצובות, הסיפורים העגומים והכתבות המפחידות.
לפעמים ההגנות לא מספיקות.
ומה אז?
היי יעל,
אני ממש מבין ומזדהה. אני רק חושב שאנחנו כמטפלים לא חייבים וגם לא צריכים לבוא ממקום ריק, או לנתק את עצמנו כדי לבוא "נקיים". מה זה "נקיים" בכלל?
המטפל הוא כמו כולם ממש, ולדעתי – מהמקום הזה צריך להציע את הסיוע שלנו – כאדם לאדם, ולא רק כמטפל למטופל. נכון, יש לנו כלים שייחודיים לנו, אבל בסופו של יום אנחנו מציעים את עזרתנו, והיא תהיה טובה לא פחות (ואולי אף יותר) אם היא תבוא ממקום של שיוויון, של הזדהות. ת'כלס, גם אם אני מוצף, אני עדיין יודע לעזור ורוצה לעזור. וזה מה שחשוב.
אני אישית מעדיף לבוא למטפל או מטפלת שמביעים רגשות אנושיים ולא "שלווה סטואית". זה מרגיש אמיתי יותר ונכון יותר. וככה אני גם משתדל להיות עם מטופליי.
רואי,
למיטב הבנתי, או לפחות מה שאני יישמתי בימיי כמטפלת, היה לנסות להגיע מהמקום של המטופל. זה מאוד דומה ללהיות הורה- אנחנו מגיעים עם המטענים, העבר, הטראומות שלנו, ולפעמים זורקים הכל על הילד, כאשר במציאות, הילד ממש לא עובר וחש כמו שאנחנו חושבים שהוא חש, זה הכל אנחנו.
אז אותו הדבר מבחינתי מטופלים- נראה לי נכון לנסות שלא לעשות את ההשלכה הזו, ואני בטוחה שאתה מסכים איתי.
ברור שלא מדובר על להיות אנשים שדבר לא מזיז להם, אבל לא להכניס את עצמנו לסיפור- מדובר על המטופלים, הם העיקר.
זו כוונתי.
יש הבדל גדול בין השלכה לבין הזדהות. אני טוען שכשמטופל כועס על משהו באמת מוצדק, לדוגמא תאונות פגע וברח, אני רשאי לכעוס איתו, ואם הוא מאבד אדם קרוב אני רשאי לבכות יחד איתו. זה לא מוריד מהטיפול, להיפך. כל הזמן מדברים על "גבולות מקצועיים" ועל אתיקה, ואני חושב שכל עוד אנחנו לא עוברים את הגבולות האנושיים הברורים, אין כל טעם להעמיד פנים של "מטפל נקי" ולא להפגין רגשות אמיתיים בקליניקה. מטופלים קולטים כשאתה אותנטי, והם יעריכו את זה מאד. אני לא יודע אם זה מה שהתכוונת בפוסט שלך, אבל לזה אני מתכוון..
אני חושב שאומנויות התנועה הסיניות שמדגישות תמיד את הצורך בשמירה על המרכז שלנו ובמודעות לדאן טיין עונות היטב על השאלה הזו.
אנחנו יכולים לנוע ולהתנועע כאוות נפשינו , אבל העיקר לשמור על המרכז שלנו.
וכנ"ל גם בטיפול – הטיפול יכול לנוע ולהתנועע , העיקר זה לשמור על המרכז.
ליעל :
למה זה לא קשור לרפואה סינית ?
איזה אבחנה היית נותנת לחברה הישראלית ?
איזה אלמנטים מעורבים ?
איזה נקודות היית דוקרת בחברה הישראלית ? איזה פורמולה היית נותנת ?
יוסף,
בכוונה נמנעתי מתשובות לשאלות שמנית.
היה לי חשוב להדגיש מאיפה אנשים באים אלינו ומאיפה אנחנו מגיעים לקליניקה.
יעל