"הזנת החיים" – ג'ואנג דזה

"הזנת החיים" – ג'ואנג דזה

מאת: שרון חסיד אדמוני
ג׳ואנג דזה
בסוף השבוע של ה-12 ליוני, נכחתי בהרצאתה של אליזבת על הפרקים השלישי והרביעי מתוך הספר של ג'ואנג דזה.
זו הפעם השנייה שנערך מפגש העוסק בכתביו של ג'ואנג דזה. אליזבת החייכנית ומלאת החיים מגיעה מזה 17 שנה לישראל, ומעבירה סדנאות בנושאים מגוונים מתוך הכתבים הסינים. יוסי מורגנשטרן ממשיך במאמציו הבלתי פוסקים להביא אותה לסדנאות בארץ, מתוך אמונה מלאה בהפצת הידע העצום הזה, הידע שהוא מעבר לידע, הידע של אי -הידיעה.

אולי זה מושג גדול ודי מעורפל, "הידיעה שאינה יודעת", אך בסוף השבוע הזה הצליחה אליזבת בפשטות ובהירות להעביר את התחושה של המושג המחבר אותנו אל ההוויה של החיים.

על הספר מבחינה היסטורית
ספרו של ג'ואנג דזה נכתב במאה  הרביעית לפני הספירה, הספר מורכב סיפורים ומשלים קצרים הפורשים בפנינו את יופה של הפילוסופיה הדאואיסטית. שלושים ושלושה פרקים המחולקים לשלושה חלקים, מאוגדים בספר זה.
מבחינה היסטורית רק שבעת הפרקים הראשונים  הנקראים "The inner chapters" נחשבים לספרים שנכתבו על ידי אותה דמות המאופיינת בחשיבתה הבהירה והחדה, ג'ואנג דזה. שאר הפרקים נכתבו והושמו יחדיו על ידי כותבים שונים ופורשים בפנינו גישות שונות מעט זו מזו, הקרובות לו בהשקפותיהן וברוחן.
איש אינו יודע בבירור מיהו ג'ואנג דזה, רק מתוך קריאה בשבעת הפרקים הראשונים ניתן לחקור את דמותו על פי חשיבתה הברורה והמדויקת, המורכבת והפשוטה כאחד.
ספר זה מהווה מקור חשוב ביותר לתפיסה הפילוסופית של הדאו.

תחילת הספר
במפגש הראשון אשר עסק בספר זה, הציגה אליזבט את הפרק הראשון העוסק בתנועה הראשונית, מעין "בריאת העולם" על פי התפיסה הסינית, תחילת היקום. הפרק השני עוסק באומנות ההתמרה ושינוי המודעות והפרק השלישי עוסק באדם, וכאשר אנו מדברים על עולם הבריות, אנו חייבים לעסוק בגבולות, כיוון שלחיינו יש גבול, וכך מציג פרק זה את היופי של הכלת המוגבל את אשר אין לו גבולות…

פרק שלישי
הפרק מתחיל בתיאור פיוטי ויפה:
"לחיינו יש גבול, ולידיעה אין גבול;  מי שמנסה לדעת את הבלתי מוגבל על ידי המוגבל, יש סכנה שייעצר, ואם הוא נעצר ורואה בזאת ידיעה, הרי שזאת סכנה ותו לא."*

כך מדגיש ג'ואנג דזה את חשיבות הגבולות המגדירים את האדם. כדי שאדם יוכל לחיות בעולם התופעות עליו לרקום צורה, וצורה זו היא היוצרת את גבולותיו. כך ממשיך הפרק ומצייר את תשוקת האדם לידע, אך בו זמנית עלינו לדעת כי רצון זה בידע הינו מוגבל, הוא מוגבל לחשיבה שלנו כבני אדם. הידיעה שלנו כבני אדם מוגבלת למרחב וזמן, גם אם נצבור ידע רב ככל שיהיה, הוא כאין וכאפס לעומת הידע  הקיים בעולם. זו הבנה אחת אשר עלינו להבין, להכיל ועימה להשלים, אך בו זמנית, הידע שלנו תלוי במודעות (mind ) שלנו והוא אינו מוגבל לרמה הפשוטה והארצית.

הידיעה שבאין ידיעה
הפרק השלישי ממשיך במשל על הטבח השמיימי אשר היה בשירותו  של המלך ליאנג. הטבח מבתר שור, גופו נע בהרמוניה מושלמת שעה שהוא מבתר את השור, כל חלק בגופו נע בדיוק מופתי כאילו רוקד ריקוד מושלם. כאשר ראה אותו המלך התפעל מתנועתו המושלמת, מן ההרמוניה המדויקת ופנה אל הטבח והילל אותו על מיומנותו הנפלאה ושאל כיצד יתכן שזריזות ידיים תגיע למיומנות כה נפלאה כשלו?

"הניח הטבח את הסכין ואמר למלך: הדרך זה מה שעבדך אוהב, והדרך היא יותר מזריזות ידיים. כשהתחלתי לבתר  שוורים לא ראיתי אלא את השור. כעבור שלוש שנים כבר לא ראיתי אף פעם את השור השלם, והיום איני רואה אותו בעיני אלא פוגש אותו באמצעות האלוהי שבי. כשהחושים יודעים לעצור, האלוהי נע  כרצונו. אני נסמך על המארג הטבעי, חותך לאורך הסדקים הגדולים, מוביל את הסכין בחללים הגדולים. אני הולך על פי מבנהו של השור, מבלי לפגוע בגידים בסבכי השרירים, שלא לדבר על העצמות הגדולות…"*

הטבח ממשיך ומתאר את סכינו החדה החודרת בדיוק והקשבה מופתיים אל החללים והמרווחים, כך היא נעה בקלות. הוא ממשיך ומתאר את אשר הוא עושה כאשר הוא נתקל בקושי (כמו בחיים תמיד יש קושי).

" ולמרות זאת, בכל פעם שאני  מגיע לנקודת החיבור בין עצם ושריר אני רואה איפה הקושי, חושש ונזהר, מבטי נעצר, פעולותיי מואטות. תנועת הסכין כמעט אינה מורגשת ואז… בבת אחת הכל נפתח, כמו רגב אדמה שהתרסק ארצה (כאשר הרגב חוזר אל האדמה הוא מאבד את זהותו והופך לאחד עם האדמה).
אני עומד והסכין בידי, מסתכל סביבי גאה ומרוצה, מנקה את הסכין ומטמין אותו."*

היופי בסיפוריו של ג'ואנג דזה הוא היכולת להראות דווקא דרך האנשים הפשוטים כיצד הם מעבירים את הידע שמעבר לידע, ידע של אין הידיעה, הידע שאין לו גבול, לאילו בעלי ההשכלה. כך הוא מדגיש כי ידע שכזה אינו קשור למעמד גבוה או להשכלה נרכשת, אלא הוא מתפתח אצל אלה ההולכים בדרך, החשים את הזרימה האמיתית של החיים, כך מכיל המוגבל את הבלתי מוגבל בתוכו.

חזרה אל הזרימה הטהורה
אליזבת הצליחה בסוף שבוע זה להעביר דרך סיפוריו של ג'ואנג דזה לנו כאנשים וכמטפלים, את האומנות שבהזנת החיים וכך גם את אומנות הטיפול. היא המשיכה והסבירה כי כוונת ג'ואנג דזה ממחישה שנכון  שתחילה עלינו לרכוש את הידע (כל ידע שהוא), שהוא הדבר הנשאר איתנו ועליו אנו נשענים, אך שעה שכבר למדנו אותו עלינו 'לזנוח' אותו. כשם שהרקדן אינו חושב על צעדי הריקוד שעה שהוא רוקד, ואם יחשוב יתבלבל באחת, כאשר אנו נעים עם הזרימה אנו נותנים לאלוהי שבנו לנוע עם זרימת החיים. כך גם כמטפלים ובכלל כבני אנוש "כאשר החושים יודעים לעצור, האלוהי נע כרצונו", כאשר  נעזוב את ההצמדות אל הידע, אל ההבנה, אל ההקשבה דרך האוזניים, ננטוש כל מחשבה או רצון שלנו ונעבור אל ההקשבה דרך הצ'י, ננוע עם הזרימה הטהורה של החיים. רק אז יחול השינוי האמיתי, רק אז נדע בבירור את אשר יש לעשות במקום וברגע הנכון, נלמד את הדרך כיצד פועל הלב (xin- mind) שלנו וכך נצליח לעשות את ההתמרות והשינויים הן בחיים שלנו והן בחיי המטופלים שלנו, ברמה של ה-mind ושל הרוח (spirit) הפועמת בתוכנו, רק אז יחול השינוי האמיתי, ונוכל לחזור לסדר הטבעי של חיינו; לרפא עצמנו מחולי ולאפשר למטופלנו לעשות שינוי ברמה העמוקה ביותר של חייהם, אם רק נלמד את פעולתו של הלב (xin-mind).

ג'ואנג דזה מציג כי נטישת רצונותינו האישיים ומחשבתנו, תסייע לנו להיות "נקיים" מן הסכנה בה אנו עלולים לכפות על המטופל / המציאות את מה שאנו חושבים כנכון או  כמועיל, רק אז ננוע מתוך האלוהי שבנו, נפגוש את אילו שסביבנו נשמה מול נשמה, הוויה מול הוויה, רק אז נהיה בזרימה האמיתית של החיים, רק אז נזין את החיים.

סיכום
כל הדברים שנכתבו במאמר זה הינם מתוך הסבריה המופלאים של אליזבת לפרקים השלישי והרביעי מתוך הספר של ג'ואנג דזה.
היופי של האישה המתוקה הזו המביאה אלינו את הכתבים הוא ביכולת המדהימה שלה לחבר אותנו אל הדברים, לתת את הדוגמאות הפשוטות, לצרך את החיבורים בין העולם העתיק בו נכתבו הדברים  אל החיים שלנו כיום, לחבר אותנו אל הדברים כמטפלים  הפוגשים אנשים בדרך, וכאנשים העוברים תהליכים בחייהם. דרך משליו של ג'ואנג דזה ניתן ללמוד על מורכבותם של החיים בפשטות, או אולי את פשטותו של המורכב.

בנימה אישית
אני מודה לאליזבת על סוף שבוע נהדר, ועל כל שלקחתי משם לחיים כאמא, כרעיה, כמטפלת, כבת אדם, תודה.

ולאלו המתלבטים – אליזבת תגיע שוב בסביבות דצמבר, אני ממליצה בחום פשוט להגיע.

* הציטוטים מתוך 'הסיפור האמיתי של פריחת הדרום', ג'ואנג דזה, תרגום: דן דאור.

הגהה ועריכה: תמי ברקאי

הכותבת:
שרון חסיד-אדמוני  Dip.Ac
מטפלת ברפואה סינית עתיקה
דיקור, טווינה ותזונה מקרוביוטית
sharon.a.hassid@gmail.com

תגובות

  1. יפהפה !
    אני מאמץ את המשפט "כאשר החושים יודעים לעצור, האלוהי נע כרצונו" עם שינוי קל :
    "כאשר החשיבה יודעת לעצור , האלוהי נע כרצונו".
    החושים תמיד עובדים ולא צריכים להיעצר. לעומת זאת ה"פרשנות" האנושית לחושים מפסיקה. כשאנחנו מפסיקים את הפירושים ופשוט נמצאים בפנים אז האלוהי יכול להיכנס.
    ותודה ליוסי מורגנשטרן על הכל !

  2. איזה מין מקצוע מופלא הוא זה! אנחנו יושבים על ישבנינו שעות נוספות על מנת להכניס עוד ועוד ידע לראשנו, ובמקביל- החכמים מזכירים לנו שאנחנו צריכים גם לשכוח אותו אחר כך. איזה איזון מופלא 🙂

  3. כתוב יפה ורגיש. מוסיף המלצה לתרגומו של דן דאור שפורסם לאחר פטירתו 🙁 נמשיך לתור אחר התמורות…

    אֶתְמוֹל הָיִיתי כּוּךְ
    הַיּוֹם אֲנִי צְדָפִית.
    מָחָר אֲנִי מָחָר.
    דליה רביקוביץ'

  4. אכן כן, כדי לקלוט מידע חדש אנו אמורים לפנות ממוחנו ידע ישן.החומר בכתבה מעניין מאוד אשמח לקבל מידע אודות ביקורה של אליזבת בדצמבר.

    תודה שרון

  5. תודה רבה.
    כתוב מעולה.
    מפה אמשיך לשבוע חדש ומעניין יותר.
    תודה.

כתבות דומות

כתבות בסינית

מאת: יעל ארנסט
כלים שלובים ברפואה סינית

מאת: יעל ארנסט
האיש האמיתי

מאת: שרון חסיד אדמוני