הצפרדע שבבאר, צ'וואנג טסה, ואני

הצפרדע שבבאר, צ'וואנג טסה, ואני

בשבילי צ'וואנג טסה, החכם והוגה הדעות הסיני, הוא קצת אגדה. את הביוגרפיה שלו לא בטוח שתוכלו להשיג בספריה הקרובה לביתכם. לא ידוע באילו שנים בדיוק הוא חי, לא בטוח שכל הכתבים החתומים בשמו הם אכן פרי עטו ויש אומרים שגם הדמויות איתן הוא מנהל דיאלוגים בסיפוריו, הן  כתבו והכניסו עצמן לשם. במקורות שונים הוא מוזכר בשמות שונים, לכן לא בטוח שיודעים תמיד במי בדיוק מדובר. אולי הוא חי במאה הראשונה לספירה ואולי לא… הדבר היחיד שברור הוא הספר שכתב.

האגדה מספרת  עליו שהיה דייג ליד הנהר.
בעבר, כאשר השמועה על אדם חכם הגיעה אל קיסר סין, מיד היו מבקשים ממנו לבוא ולשרת בארמון. אבל כמו הדגים, ששייכים למים, צ'וואנג טסה סרב והעדיף להישאר ב"מים שלו" ולא בתוך אקווריום, במקום לו הוא קורא הטבע שלו, הבית,  ושם הוא מרגיש בנוח.

לפני כשנתיים השתתפתי בסדנת טאואיזם של אליזבת' רושה דה- לה- וואלה, מורה, מתרגמת ומפרשת כתבים סיניים עתיקים. בסדנא תורגמו ופורשו מכתביו של החכם הסיני צ'וואנג טסה.
כל הכתוב להלן אינו מתיימר להביא אחד לאחד את כוונתו של צ'וואנג טסה או לנסות ולהגדיר מהו הדאו – זוהי הפרשנות שלי למה ששמעתי מאליזבת' רושה דה לה וואלה על הטאו ועל משנתו של החכם הסיני צ'וואנג טסה (או ג'ואנג דזה או אולי תפגשו אותו בשם אחר לגמרי) :

לדמות שלו יש תפיסה רחבה וכוללת לגבי מהו העולם, מה הוא  האדם, ומהי מה שהוא מכנה 'ישות חיה'(living being) .
על החיים האנושיים הוא אומר תוך כדי צחוק מתגלגל, שהם כמו מצמוץ. לשום דבר אין ממש ערך כי הכול חולף כמו מצמוץ עיניים.  אך איך אנחנו כבני אדם מלאי חשיבות עצמית יכולים לחיות עם המיינד האנושי שלנו בביטול שכזה ללא ערך או משמעות?

נקודת המבט שלו אינה פסימית, אך היא אומרת שאין לנו את היכולת לתפוס את היופי של כל העולם והחיים. אין לנו יכולת לתפוס את  דרך השמיים הרחבה, הנהדרת.
כל המראות הזמניים של החיים, הוא אומר, אינם קיימים בזכות עצמם, אלא באים מתוך משהו יותר גדול ורחב, הוא הגורם לתופעה הנקראת חיים. לא ההורים שלנו, זה מוכרח להיות דבר מה שאינו אנושי.
החיים שלנו הם  טרנספורמציה והתפתחות, ומה שיכול להבטיח טרנספורמציה והתפתחות של חיים צריך להיות בעצמו לא מתפתח או משתנה. לא משהו שחולף כמו מצמוץ. וכמונו.
המטרה שלנו היא להיות אחד עם הדבר הגדול הזה, הקיים מעבר לכל התבטאויות החיים וכל מה שאנו לוקחים כמובן מאליו.

ספונטאני בשקט

בחיים יש ספונטאניות, דברים קורים פשוט מעצמם, אך בתוך הספונטאניות הזו ישנו סדר, דפוס של התפתחות: אבולוציה של זנים, התפתחות עונות השנה על פי טבען וכו'… לא תמיד אנו מודעים לכל הסדר המופלא הזה.
כאשר אנחנו רואים דברים ומפרשים אותם מהפינה הסובייקטיבית שלנו, אנו  שמים מעין גבול בינינו לבין העולם. בין ה'אני' לשאר.
אמנם אנו יכולים לחוות את העולם רק דרך החושים שלנו, אבל החושים שלנו מוגבלים, ולא יכולים להכיל את כולו.
אז אם אנחנו תופסים רק חלק מהמציאות, איך אנחנו יודעים שיש לזה ערך בכלל?

לפי צ'וואנג טסה, הדרך היחידה לחיות היא לעבור מעבר למגבלות, להבין מהו הדבר שאין לו גבולות ולהיות איתו באחדות – עם המקור, זה העומד מאחורי כל הדברים המשתנים אך אינו משתנה בעצמו.
האדם החכם, המואר שהתמזל מזלו להיות בעל יכולת להיות באחדות שכזו, מתואר בפילוסופיה הסינית כאיש המעלה.
איש המעלה הוא שקט. ובשקט אמיתי נמצאים לא כי נאבקים למצוא אותו אלא כאשר משיגים רמה כזו של איזון והחושים יכולים לפעול או לא.  הם מאפשרים שיקוף של הדברים כמו שהם.

במים נקיים, אפשר לראות את ההשתקפות של הכול. אם הם סוערים או עכורים, רואים משהו אחר. כתם על המראה ישפיע על ההשתקפות אך לא על האובייקט עצמו.
כל עוד אתה רואה שהשקט טוב, אתה לא בשקט, כל עוד אתה רואה שהריקות טובה, אתה לא ריק. ומכאן, אם הלב שלי לא רגוע, אני לא יכולה להגיב בטבעיות כיוון שאינני רואה את המצב כפי שהוא. אם העצמי תפוס בדאגה, דעות קדומות וכו', הפעולות שלי יושפעו מכך.
מתוך שקט אפשר לשקף הכול בלי צורך להגיב, בלי צורך לעשות כלום.

בטאואיזם ישנו מושג הנקרא wu wei, התרגום הוא עשייה ללא עשייה. יש שיקראו לכך ספונטאניות. הכוונה היא לעשייה של מה שאינך יכול שלא לעשות. מתוך השקט לפעול. כלומר, זהו מקום בו אין בחירה. העשייה נובעת מתוכך.
אין הכוונה ל "איני יכול שלא לאכול את כל העוגה הזו" –  כאן ישנה בחירה.
הדרך – ה'דאו' – מתגלית כאשר האנרגיות שלנו שקטות ולא סוערות, המוח שקט והתמונה בהירה.

כמו אצל כל המורים הגדולים, גם בפירוש הכתבים של צ'וואנג טסה נגלה שאין הוראות הגעה אל ה'דרך' ואי אפשר להגדיר את ה'דאו'. הנח לעולם, הימצא בתוך השקט והנה אתה על הדרך שלך. ידע במקום הזה איננו חשוב. הוא אמצעי, הכלי שיעזור לנו להגיע למהות החשובה.

האם לא שמעת על אודות הצפרדע שבבאר?
"היא אמרה לצב של הים המזרחי: אה, כמה טוב לי! אני מנתרת ועולה על מעקה הבאר, אני יורדת פנימה על דפנות הבאר, נכנסת למקום בו נשרה אבן הקיר ונופשת. כשאני טובלת במים, אני מכנסת רגליי ומרימה סנטרי. כשאני מתפלשת בבוץ, אני משקיעה בו את רגליי עד הקרסול. אני מביטה סביבי בזחלים, בסרטנים ובראשנים ואין בהם אחד שישווה לי. אני עושה במים כחפצי, אני מולכת על כל תענוגות הבאר. אין טוב מזה! מדוע לא תיכנס פעם ותראה במו עיניך?
צב הים המזרחי לא הספיק להכניס את רגלו השמאלית וכבר נתקעה רגלו הימנית. הוא נרתע, נסוג לאחור והחל לספר לצפרדע על אודות הים. הוא אמר: אלף מילין אין בהם די כדי לתאר את גודלו. אלף אמות ים אין בהן די כדי למדוד את עומקו. בתקופת יו היו שיטפונות תשע מתוך עשר שנים, ועל אף כי מי השיטפונות זרמו לים, לא עלו פני המים. בתקופת טנג הייתה בצורת שבע מתוך שמונה שנים ואף על פי כן לא ירדו פני המים על צוקי החוף. רגע או נצח – אין הוא נע ואין הוא זע. מעט או הרבה – אין הוא מתקדם ואין הוא נסוג. זאת היא גדולתו המופלאה של הים המזרחי.  כששמעה הצפרדע שבבאר מילים אלו, הוכתה בתדהמה, והייתה כמי שנשמתו פרחה מגופו".
(מתוך קולות האדמה בתרגומו של יואל הופמן, פרק 39)

בשביל ללמוד ולקרוא את צ'וואנג טסה, צריך לשכוח את כל השאר, ולחזור עם ראייה חדשה לחיים.
הידע של המלומדים, הוא אומר, הוא מוגבל, זוהי רק פינה קטנה של היקום. אפשר להזמין אחרים לבוא לראות את הפינה הקטנה הזו, להתפעל ממנה, ללמוד ולחקור אותה, לעשות עליה ביוטופים ודוקטורט  אבל זוהי רק פינה קטנה מאד לאנשים אחרים.
עכשיו לכו ועשו על זה מדיטציה.

האם נוכל להיות הציפור הגדולה שרואה הכול מלמעלה, ולא הצפרדע שחיה מתחת לגשר, בבאר, בפינה הקטנה שלה? האם נוכל להניח לדעות המוצקות שלנו, להרגלים, לכל מה שאנו יודעים על נכון או לא נכון, ולהסכים להתבונן בפרספקטיבה רחבה יותר?
השאלה היא מה אנחנו עושים והיכן אנחנו שמים את משמעות החיים שלנו.
צאו החוצה ותראו,  הוא אומר.

המטרה היא לא לדעת יותר, אלא כל יום לדעת קצת פחות. כל יום לחשוב על מה שאנחנו לא צריכים. ממה אפשר להיפטר כדי להקל עלינו את הטיפוס בהר, כדי להקל עלינו את הצעידה בחצר, כדי להפוך יותר קלים, יותר ריקים.
הבעיה עם המלומדים או עם הצפרדע הקטנה בבאר היא שהם חושבים שמה שהם יודעים זה כל מה שיש. צ'וואנג טסה קורא לנו לנסות ולהפחית את כל מה שהוא יותר מדי. לשמור על פשטות, להוציא מהלב את מה שלא צריך . כך אנו משיגים דייקנות.

מקורות:

הרצאותיה של אליזבת' רושה דה לה וואלה – טאואיזם.

קולות האדמה בתרגומו ופרשנותו של יואל הופמן

עריכה והגהה: תמי ברקאי

המחברת:
דנה תבור
מטפלת ברפואה סינית
כותבת בבלוג נקודה למחשבה

תגובות

  1. אהבתי:-)
    ואליו אפשר להוסיף את קרישנמורטי ואקהרט טול – ללמוד מדברי חכמים…

  2. חייקין, כל כך כייף לקרא את רשומותייך. את נהדרת- רואים שאת ב ד ר ך

כתבות דומות

שקט

מאת: דנה תבור
כלים שלובים ברפואה סינית

מאת: יעל ארנסט