ללכת אל, ללכת מ, (ובחזרה)

ללכת אל, ללכת מ, (ובחזרה)

מאת: תמי ברקאי
ללכת

"הגילוי המסעיר ביותר שלי דרך הטאי-צ'י היה שיש לי רגליים, ושהן לא רק מחוברות לאגן שלי, אלא אף ממשיכות ישר למטה עד האדמה… גיליתי שהשתמשתי בגבי לעמידה (שרירי גבי היו מפותחים מדי, כפיצוי על שריר רגליים חלשים), בכתפיי להליכה (הובלתי עם חזי וכתפיי במקום עם רגליי ובטני), ובלִסְתי ובעיניי לתמיכה (כדי לפצות על החולשה שחשתי ברגלי)…היא בקשה שאחשוב על רגליי כאילו הן ההיסטוריה שלי… שברשותן נמצא היסוד ההיסטורי שעליו נשענת כל הוויתי…" *

הליכה היא אחת הפעולות השגורות עבור רובנו. אפילו אם את המרחקים הארוכים אנחנו עוברים בתוך רכב. אנחנו הולכים בבוקר מהמיטה עד האמבטיה, יוצאים מהבית, הולכים עד האוטו או האוטובוס… גם בעבודה יש בינינו כאלה שהולכים לא מעט.

אבל הרגליים וכפות הרגליים שלנו לעיתים רחוקות נמצאות במוקד תשומת הלב שלנו, כל זמן שהן אינן כואבות (דמיינו לרגע את הסיטואציה שבה התנגשתם בטעות עם הזרת הקטנה באיזה רהיט).

בעמותת תובנה, בה אני מתרגלת ופעילה, נהוג לשלב בריטריטים בין מדיטציה בישיבה ומדיטציה בהליכה. אחרי כל ישיבה של שלושת רבעי שעה יש תרגול של הליכה למשך זמן זהה.

במהלך הריטריט האחרון בו השתתפתי נפגשנו עם המורה, הנזירה אריה נאני לשיחה קבוצתית. היא שאלה אותנו איזה מצורות התרגול – ישיבה, הליכה, ותרגול בזמן עשיית הפעולות ה"רגילות" (אכילה, ניקיון, המתנה בתור בחדר האוכל..)  הכי קשה ואיזו הכי קלה עבור כל אחד מאיתנו. היו תשובות שונות כמובן, אבל עבורי, הייתה זו פעם ראשונה שהרגשתי שקורה משהו בתרגול ההליכה שלי.

מדיטציה בהליכה נעשית בהליכה מאד איטית. הליכה שמטרתה תרגול תשומת לב ולא הגעה ממקום כלשהו למקום אחר.

בתרגול הזה בוחרים קטע שביל או דשא של כמה מטרים. אותו הולכים הלוך ושוב, לאט, בתשומת לב וערנות למתרחש בכל רגע, לכף הרגל המתרוממת, לתנועתה קדימה באוויר, למגע ההדרגתי בקרקע, ולהתרוממות של כף הרגל השנייה, ושוב…כשמגיעים לקצה הקטע שהגדרנו לעצמנו, מסתובבים במקום (לאט!) והולכים בחזרה לצד השני.

בעמידה, בהליכה, בישיבה או בשכיבה
כל עוד אתה ער,
שאף למודעות זו בכל אות נפשך:
זוהי התגלמות האלוהות עלי אדמות.**

בשביל מי שמתרגל תשומת לב, לא צריך להיות הבדל בין סוגי התרגול: לכולם יש ערך וכולם מלמדים, וכל פעולה וכל רגע הוא הזדמנות לתרגול. אבל בזמן התרגול עלתה בי המחשבה שהליכה היא אולי התרגול החשוב ביותר, עבורי לפחות. ואולי לעוד הרבה כמוני  שחיים בעולם שבו הקרבה לקרקע ולאדמה היא כל כך לא מובנת מאליה, בשום מובן.

אני מאד אוהבת ללכת יחפה. נראה לי שגם ילדים מאד אוהבים ורגילים ללכת כך וזה אפילו חשוב להתפתחות שלהם, לתת לכף הרגל לגעת ישירות בקרקע כל עוד לא חייבים לנעול נעליים.

ההליכה והמגע באדמה מזכירה לגוף את התנועתיות שקיימת בכף הרגל. את השרירים והעצמות והגידים. את הנקודה החשובה כל כך שנמצאת בתחתית כף הרגל, הלא היא kid-1, הנקודה היינית ביותר בגוף דרכה אנחנו מתחברים לאדמה ומקבלים הזנה של אנרגיה.

בכלל, בכף הרגל נמצאות כמה נקודות חזקות עם השפעה מרחיקת לכת. וגם בלי להיכנס לנקודות ותפקודיהן, ההשפעה של עיסוי או שיאצו בכף הרגל, וכמובן טיפול רפלקסולוגי מורגשת בכל הגוף ויכולה לשנות את התחושה הכללית שלהו מהקצה את הקצה.

המגע באדמה מזכיר לנו, בצורה הכי פשוטה וחומרית, שיש אדמה מתחתינו. שיש מה שתומך, ושהקיום שלנו לא תלוי באוויר. שהאדמה תמיד שם גם כאשר אנחנו נעים, ומרימים רגל ואפילו, כמו שקרה לי לא פעם, מאבדים לשנייה את שיווי המשקל או שרק נדמה לנו שאיבדנו אותו. האדמה עדיין שם, מקבלת, תומכת, מחזיקה.

אני משתדלת ככל שאני יכולה לצעוד יחפה, לפחות בתוך הבית. ואם אני גם יכולה להיות בתשומת לב לנשימה ולתנועה שלי באותו זמן, אני יודעת ש'הרווחתי' זמן תרגול שיפנה לא מעט מקום בגוף ובתודעה שלי.

ציטוטים:

* קן דיכטוואלד, גופנפש – הקשר בין הגוף והאופי למען הבריאות השלמה, אלפא/ זמורה ביתן, 1992

**The Karaniya Metta Sutta מתוך אתר עמותת תובנה

המחברת:
תמי ברקאי
מטפלת ברפואה סינית
לאתר של תמי

תגובות

  1. צודקת!! מה שלא אהבתי בויפאסנה של גואנקה הוא שלא היה תרגול בהליכה.
    אני אנסה ללכת היום יחף בבית. אבל זה נראה לי מחייב ספונג'ה קודם…

  2. ספונג'ה היא גם סוג של תירגול.. 🙂
    ואיזה כיף ללכת על רצפה של בית מייד אחרי שניקו אותו!

כתבות דומות

שקט

מאת: דנה תבור
הכיוונים

מאת: תמי ברקאי
סקירת יום עיון

מאת: תמי ברקאי