יום השואה

יום השואה

מאת: רואי גרין פ"ח

חיפשתי בפייסבוק, חיפשתי באתרים של המכללות המובילות, באתר האגודה, בפורומים – אף מילה, למעט מכללה אחת.
בתקופת הלימודים במכללה לא זכור לי שהיה טקס, לא אזכור קטן, לא כלום.
נאדה.

יום השואה נראה שלא קשור ולא נוגע לקהילת המטפלים ברפואה סינית.

מוזר, כי דווקא "ללמוד מהעבר"  – זה דבר שאנחנו עושים די טוב כשמדובר בכתבים סיניים עתיקים, לא?

אני חושב שיום השואה ונושא השואה בכללותו מאד רלוונטיים לנו. כי אנחנו ישראלים, ויהודים. כי אנחנו בני אדם. ההתעלמות המוחלטת צורמת בעיניי מאד, כי היא מותירה בעיני רושם של תלישות, של חוסר בשורשים, חוסר השתייכות לחברה שאנו חיים בה. ניתוק.

בתולדות השואה והגבורה מגולמים רבדים רבים שמאד רלוונטיים לחיינו כבני אדם, כישראלים, כיהודים ואפילו כמטפלים. ואני שואל את עצמי – האם יש גם משמעות להיותנו מטפלים-ישראלים?

זה מפתה, אבל אני לא מעוניין להמחיש את סיפור השואה דרך חמשת האלמנטים או משהו כזה. זה נושא בפני עצמו שאינו אלא תרגיל מחשבתי נחמד.

אותי מעניין הקשר העכשווי ל"קהילת המטפלים". אני כותב את זה במירכאות, כי הרושם שלי עד כה הוא ש"קהילה" כזו לא באמת קיימת. אולי זו הסיבה לקשיים של האגודה: היא מנסה להנהיג גוף שלא באמת קיים. כל אחד לעצמו, לקומץ חבריו. אנחנו "קהילה" של מטפלים בודדים שלא משתפים פעולה ביניהם. ובגלל זה היכולת שלנו לקדם נושאים כה דלה. אבל סטיתי מהנושא…

כמטפלים, אחד הדברים שאנו יכולים ללמוד מסיפור השואה הוא על חסד אנושי. בימים החשוכים והקרים ההם, בתוך הרוע והסבל הבלתי נגמרים, היו מעט מדי, אך בכל זאת היו, רגעים של חסד אנושי, כה טהורים שלא ניתן אפילו לתפוס אותם. אסיר במחנה שנותן חלק מפת לחמו לאחר, נוצרי אדוק שמסכן את כל משפחתו ומחביא יהודים, מורה שבוחר למות עם תלמידיו-ילדיו כדי שלא יישארו לבד. הטוב הטהור הזה לא יכול לנחם את מי שחווה את הנורא מכל ואיבד את כל עולמו, אך די בו כדי להפוך חושך מוחלט למשהו פחות חשוך, כמו סדק קטן של אור בחדר גדול ואפל.

הרוח האנושית הזו מעוררת בי השראה. לא שאני משווה חלילה בין מצוקות מטופליי לזוועה ההיא, אבל אפשר לשאוב השראה מהאנושיות הזו. היא זו שצריכה לעמוד מאחורי כל מה שאנו עושים כמטפלים, כי אחרת אין משמעות לדבר. לא תואר כזה או אחר, לא יוקרה מקצועית, לא להרוויח הרבה כסף. לתת קצת אור וקצת תקווה לאדם שמצוקתו לפנינו.

דבר אחר שניתן ללמוד מיום השואה הוא עניין השורשים וההשתייכות. הנאצים ניסו להכחיד את היהודים ואת היהדות, אך הרוח היהודית גברה ושרדה. באופן מצער, יהודים רבים שהיו פזורים ברחבי הגולה "נזכרו" ביהדותם ברגע שחשו נרדפים, ויש שגילו אותה מחדש. ההחלטה של כה רבים לעלות לארץ ישראל נבעה מהכרה שההיטמעות בעמים אחרים לא תציל אותם בפעם הבאה. החזרה לשורשים בארץ ישראל, תחיית המולדת והאדמה – כן.

כמטפלים סיניים אנחנו מוקסמים מהכתבים הסיניים, מהתרבות הזו. אנחנו מתרגלים אולי צ'י קונג, מדיטציה, מדברים על זאנג ועל פו ועל צ'י ועל צ'ו. אבל אם לא נעמיק את הקשר שלנו לקהילה שלנו, אם לא נרד ארצה, נזכור מאין באנו ולהיכן אנו שייכים – המקצוע כולו לא ישרוד. הוא ימשיך להיות כאן, מדשדש בין קריאה טרומית לראשונה, אבל הרלוונטיות שלו לחיי האנשים החיים כאן תהיה אפסית.

תגובות

  1. יפה אמרת !
    נראה לי שחלק מהעניין הוא הרתיעה שלנו מפני דבר כזה.
    כמטפלים אנחנו רגילים "לתקן" "לסדר" "להקל" "לרפא" , כאשר רואים כזאת "פתולוגיה" כמו השואה שנשארים בלי מילים , אז באמת נשארים בלי מילים.

    עם זאת כפי שכתבת – האנושיות ורוח האדם זה הדבר שרלוונטי עבורינו גם בקליניקה. לא להאמין ביאוש ובפםחד אלא להאמין בבני אדם ובמה שנמצא בתוכם.

  2. תודה רואי על הדגשת החשיבות של האדמה הרוחנית / אנרגטית, במציאות חיינו כמטפלים.

    בתקווה שיחד עם פעולתו של הוועד החדש להכרה אקדמית בלימודינו, ימצאו גם את המקום לייסד מערך תמיכה במטפלים צעירים, אפשרויות רחבות לצפיה קלינית ובחינת מודלים עסקיים נוספים על אלה השולטים בשוק כיום, אשר יאפשרו למטפלים להתפרנס בכבוד, ולמטופלים לקבל טיפולים על-פי הצורך.

כתבות דומות

סינית מדיה

מאת: יעל ארנסט
ערבות הדדית בין מטפלים

מאת: יעל ארנסט