המשמעות של אחריות

המשמעות של אחריות

מאת: רואי גרין פ"ח

 בשבוע שעבר שאלה אותי מטופלת ותיקה, בתפר שבין שיחת העדכון על מצבה הבריאותי להליכה לחדר הטיפולים, משהו בסגנון: איך יש לך כוח לשמוע את כל התלונות האלה מכולם??
חייכתי… לא כ"כ ידעתי מה להגיד ורק אמרתי: "אני בחרתי את זה".
והיא ענתה: "בחירה מוזרה"…

האמת שחילופי הדברים הקצרים האלה גרמו לי לתהות קצת, במשך השעה שלאחריהם. למה, באמת? מה שמוזר שאחרי שעה זה פשוט עבר לי, ותוך כדי דיקור של מטופלת אחרת, הקולות שבראשי השתתקו, ורק הרגשתי תחושה חמימה שאם הייתי מתרגם אותה למילים הייתי קורא לה: איזה יופי זה לדקור…
אבל במשך השעה שקדמה לכך באמת תהיתי. מה אני בכלל עושה? למה זה מעניין אותי המיגרנות של איציק (שם בדוי), כאבי המחזור של דליה וקשיי הנשימה של נחמה?

תשובה אפשרית הייתה שאני נהנה מזה. שאם לא הייתי נהנה מזה לא הייתי עושה את זה. אבל זה חלקי, כי האמת היא שלפעמים אני נהנה, ולפעמים אני לא כ"כ נהנה. לפעמים זה נותן לי תחושת התעלות, ולפעמים זה סתם מעייף. לפעמים אני מרגיש כמו מרחף ממטופל למטופל במרחב הקהילתי, ולפעמים כמו מלצר תשוש שרק רוצה שהמשמרת תסתיים. ובכל זאת, אני ממשיך.

הרבה פעמים אומרים, והיום זה נפוץ עוד יותר לומר זאת, שאם אתה לא נהנה ממשהו אל תעשה אותו. הדבר נכון ברב המקרים אבל בהחלט לא בכולם. להיות אבא לשניים לימד אותי משהו בעניין הזה. 
אני אוהב את הילדים שלי ללא גבול, ואני חווה איתם רגעי אושר כמעט מדי יום. אך האם אני נהנה כל יום לעשות להם אמבטיה, לספר את אותו סיפור בפעם המיליון ואחת לפני השינה? ומה לגבי לנגב את הקקי או לנקות את השטיח אחרי שמקיאים? והניג'וסים והבכי?
 אך האם אני צריך להפסיק את הדברים האלה כי אני לא נהנה מהם?

כאן נכנס המושג: אחריות. יש לי אחריות כלפי ילדיי, וזו כוללת דאגה לשלומם כל הזמן, גם כשזה פחות כיף ונוח.
בתוך הכאוס של גידול ילדים, תמיד אנו זוכרים שזה שווה את זה. זה הכי טבעי מבחינתנו לעשות את זה, ואנחנו לא יכולים להפסיק, כי אנחנו פשוט אוהבים אותם.

בקליניקה הקהילתית ההבנות האלה יכולות להתחדד. בניגוד לימים שבהם טיפלתי אחד על אחד, כאן קשה לי "לשעשע את עצמי". אני נהנה רב הזמן, אבל זה יכול להרגיש מונוטוני לפעמים, ואין כוסות רוח, מוקסה, גוואשה וטווינה כדי לשבור את השגרה. זה שוב ושוב המחטים, הצמר גפן, והדממה (כדברי המשוררת). זה ברוב הפעמים – לא מה שאני רוצה – אלא פשוט מה שהמטופל צריך.

 נחזור לאחריות. האם יש קשר בין לדעת לעזור למישהו לבין אחריות אישית לעשות זאת? האם אחריות כזו, אם לקחנו אותה על עצמנו, חייבת תמיד להיות רצופה רגעי הנאה, סיפוק ואושר? האם אנו עוסקים ברפואה סינית בראש או בראשונה בשביל לאתגר את עצמנו, לעניין את עצמנו ולהעשיר את עצמנו, או האם אנו פועלים מתוך תחושת אחריות לעזור ככל הניתן לאנשים שפונים אלינו?
כשהתחלתי ללמוד רפואה סינית פעלתי ממניעים אגואיסטיים. זה ריתק אותי, איתגר אותי, ועשה לי נעים בבטן. פחות כי רציתי לעזור לאנשים. לא פלא אפוא שהמעבר מסטודנט למטפל פעיל איננה פשוטה. פתאום יש מטופלים, אנשים שמשתעלים בחדר, שהרגליים שלהם מסריחות, שהבושם שלהם מעצבן, שלא מפסיקים להתלונן. זה ממש, אבל ממש, לא תמיד התחברות לצ'י של המטופל והעברת האנרגיה הקוסמית כצינור מהשמיימי לארצי…

 היה לי נחמד באותה שעה שנפסק הדיאלוג הפנימי, כשהרגשתי את היופי של לדקור, כשבעצם נתתי למחשבות לחלוף, והרשיתי לעצמי לחוש מחדש את היופי של "לתקן", או לסייע בריפוי במקרה זה. אבל זה שלא תמיד אני חש בתחושה היפהפייה הזו, לא אומר כלום, פשוט מפני שזה לא רק הסיפור שלי, וזה נשמע יותר טוב באנגלית: It's not all about me…

אולי הסיבה שאני מתחבר כ"כ לרפואה סינית קהילתית היא מפני שהיא משקפת את הגישה העניינית הזאת. לעזור לאנשים בלי להתיפייף, לא כי זה תמיד כזה כיף ונעים ונפלא, אלא כי זה מה שצריך לעשות.
לטפל באנשים זה קצת כמו לגדל ילדים. זאת אחריות. זה קשה לפעמים, זה טבעי לחלוטין, וזה שווה את זה.

תגובות

כתבות דומות

מדריך מפה לריפוי טבעי

מאת: יעל ארנסט

מאת: יעל ארנסט
אמון ושיאצו

מאת: תמי ברקאי

מאת: רואי גרין פ"ח