על טיפול, השכלה ותרבות

על טיפול, השכלה ותרבות

מאת: רואי גרין פ"ח

אסתי לייבוביץ חוזרת אלינו עם עבודת תרגום מצוינת שעשתה לרשומה חשובה מאד שנכתבה באתר של CAN.
סקיפ ואן מטר, ממייסדי התנועה, כתב מאמר מרתק על החלוקה הקיימת בעולם הרפואה הסינית בין מקצוע הטיפול ומקצוע ההשכלה, ועל ההשלכות של החלוקה הזו. המאמר מאיר עיניים מאד ויכול ללמד אותנו דבר או שניים על המתרחש גם כאן אצלנו.

רוך קצת…. אבל שווה קריאה.

ותודה לאסתי על ההשקעה והעבודה האיכותית!

קריאה מהנה!

"מדוע CAN קיימת?" כשבוחנים את זה, הסיבה היא די פשוטה. CAN עוסקת בהכשרה מחדש של בוגרי בתי ספר לרפואה סינית, מתוך כוונה שתגדל האפשרות של הבוגרים להתפרנס כמטפלים עצמאיים. במהות, CAN היא ספק של מוצרים משלימים. עולם הדיקור הלא-מערבי (אינני כולל כאן רופאים המטפלים בדיקור) מחולק לשני מקצועות מקבילים אך נפרדים. יש חלק של טיפול ויש חלק של השכלה. יש חפיפה מסויימת ביניהם אולם רוב האנשים בעולם הדיקור נמצאים במקצוע אחד מהשניים.

העובדה שאין הכרה בשוני במטרות של שני המקצועות (מקצוע הטיפול ומקצוע ההשכלה) מעידה על הבלבול בנוגע לכיוון שאליו התחום צריך להתפתח על מנת לשגשג ולגדול.

הפוקוס של מקצוע הטיפול הוא מציאת מטופלים שישלמו עבור שירותים. מקצוע ההשכלה ממוקד בשימור או בהגדלה של מספר הסטודנטים במוסדות. כמה שיותר סטודנטים יותר טוב, ולא, בית הספר ייסגר.

אני מקווה שאתם מתחילים לראות איפה המטרות השונות משלימות אחת את השניה והיכן הן מנוגדות. באופן אידיאלי, מקצוע ההשכלה יוציא לשוק בוגרים בעלי מקצוע שיפתחו קריירות מוצלחות כמטפלים מכל הסוגים; בעיקר בקליניקות פרטיות אך גם בבתי חולים ובקופות חולים ואפילו כמורים לעתיד. לרוע המזל, זה לא מה שקורה היות ורוב הבוגרים עוזבים את התחום בתוך חמש שנים מסיום לימודיהם בשל העובדה שאינם יכולים להתפרנס. גם אלה שנשארים בתחום  מרוויחים בארה"ב משכורת ממוצעת של 20-30 אלף דולר בשנה.

CAN  נוסדה וצומחת בדרך מסויימת, כתוצאה מהלקויות במקצוע ההשכלה.

אחת הבעיות בבתי ספר לרפואה סינית היא שאינם מכירים בצרכים האמיתיים של מטפלי הקליניקות הפרטיות (המהווים את חלק הארי של הבוגרים). בתי הספר מכשירים את בוגריהם לטפל רק במעמד הבינוני גבוה ובעשירים אבל העובדה היא שרוב האנשים בארה"ב (וגם בישראל א.ל) אינם משתייכים לאף אחד מהמעמדות הללו. במספרים, ניתן לומר שבתי הספר מכשירים סטודנטים  לכוון אל מטרה הכוללת 15-18% ממשקי הבית במדינה.

לכן, גם אם מוציאים מהמשוואה את האנשים שאינם יכולים לשלם דבר )15-20% נוספים) יש עדיין 60 -70% מהאוכלוסיה שבתי הספר אינם מכוונים את בוגריהם לקראתה. CAN נוסדה על-מנת להכשיר מחדש את הבוגרים (ואת הסטודנטים המוצאים אותה במהלך לימודיהם) למלא את הצרכים של פלח האוכלוסיה הזה של 60 – 70%, מה שמקל על המטפלים להרוויח את לחמם.

אין דבר מסויים שצריך לומר אותו בקשר להכשרה מחדש של מטפלים להרוויח את מחייתם על-ידי טיפול בפלח האוכלוסיה הזה של 216 מיליון איש (בישראל כ – 5 מיליון א.ל).

למרות זאת, אפשר לקבץ את כל ה"דברים"  יחד, אם נאמר שהכשרה מחדש מורכבת ממילוי הצרכים השונים של הפלח הזה של 60 – 70% ; צרכים שמפרידים אותם מה 10-16% של המעמד הגבוה ו ה 15-20% של העשירונים הנמוכים. הדברים האלה קשורים לשני מונחים שנשמעים זהים אך הם שונים מאד זה מזה.

מונח אחד הוא: Cultural Education (השכלה תרבותית)  והמונח השני הוא Cultural Competency (כשירות תרבותית).

במונח הראשון נעשה שימוש על ידי המטפלים הראשונים  בארה"ב וגם על-ידי מקצוע ההשכלה. הוא מתייחס להבנת השורשים של רפואה סינית. התיאוריות העתיקות, איך התיאוריות התפתחו (בעיקר) בסין, והשפה הסינית. הרעיון הכללי הוא שככל שנבין יותר מהיכן וכיצד הגיעה הרפואה שאנו לומדים, נהיה מטפלים טובים יותר.

המונח השני שאול מחוץ לתחום . הוא מגיע מ Diversity training ועוסק בהבנה טובה יותר של האנשים בהם אנו מטפלים. יש כאן הכרה בכך שארה"ב היא כור היתוך של תרבויות, מעמדות וגזעים, כל אחד עם אמונות וערכים שונים  ויהיה זה חכם אם במהלך האינטראקציה עם אנשים המשתייכים לקבוצה שונה משלכם, תיקחו בחשבון את אמונותיהם , במקום להטיף מערכת אמונות שהיא זרה להם.

עכשיו אני שואל אתכם, האם אתם רואים את ההשפעות השונות מאוד של  השכלה תרבותית ושל כשירות תרבותית? בתי הספר מכוונים כמעט רק אל מה שעומד מאחרי המושג הראשון, בעוד ש CAN  מכוונת אל השני.  מדוע זה כך? מובאת להלן תמצית הניחוש המושכל שלי.

על-פי רוב, עד שנות ה 60 וה 70 הרעיונות והשימושים של דיקור והרבולוגיה סינית בארה"ב היו מוגבלים לקהילות אסיאתיות. (יש יוצאי דופן שמעידים על הכלל). אי-לכך אפשר לומר שתבנית הטיפול של רפואה סינית היתה מושג זר עבור לבנים, שחורים והיספנים, שמרכיבים את הרוב בארה"ב. באופן מסורתי (ואני מתכוון לכל מהלך ההיסטוריה), כאשר תרבות / ציוויליזציה מאמצת רעיונות חדשים או חומרים מתרבות / ציוויליזציה שונה, החדשנים הם העשירים.

מדוע? כי הם עשירים ולכן יש להם בדרך כלל הרבה יותר זמן להסתכל אל מעבר לקיום היומיומי שלהם. כדוגמא, האנשים בשני קצוות דרך המשי העתיקה שעברה דרך אסיה שהפיקו תועלת מכך, היו אנשים שלבשו משי או יכלו לרכוש אותו; עשירים. אותו דבר נכון לגבי היבוא של רעיונות בודהיסטים לסין או שיטת חוות המטעים בעולם החדש. בתחילה אומצו על ידי חלק מהעשירים ולאחר מכן נטמעו בכלל האוכלוסיה.

הגעתה של הרפואה הסינית לארה"ב ב 40 – 50 השנים האחרונות לוותה בדפוס זהה. החלקים העשירים בארה"ב אימצו אותה תחילה. (ברור שלא כולם). חלק מהסיבה של אימוץ זה הוא השונוּת.  האקזוטיקה. האלטרנטיביות.. יש רצון אצל חלק מהאנשים להעמיק בדבר האקזוטי החדש וזו המטרה האולטימטיבית של השכלה תרבותית.

במצב המיטבי,  השכלה תרבותית היא דחף להבין דרך חשיבה שונה, על-ידי אנשים שיש להם זמן לעשות את זה. במצב הגרוע ביותר זהו יחס לציוויליזציה שונה כאל קישוט, כאל מוצר תרבותי קצוב לצריכה עצמית. תמיד רואים את שתי הפעמות (אימפולסים). בכל מקרה, האנשים שעושים זאת בארה"ב מבדלים את עצמם בכוונה תחילה כ"התרבות הדומיננטית הקיימת כאן".

לדבר הזה יכולות להיות השלכות הכלכליות. שתיים למען האמת. האחת היא שמקצוע ההשכלה מבודל  מהמוסדות המבוססים של הרפואה המערבית על-מנת שבתי הספר יוכלו להתקיים בנפרד ולקיים את המערכות הנפרדות שלהם להכרה (אקדמית) וכדומה, מבלי להיטמע מיידית בתחומי הרפואה העיקריים והגדולים יותר בארה"ב.

יוצאי הדופן הם הרופאים המערביים ולעיתים כירופרקטורים ונטורופתים שיכולים לטפל בארה"ב ברפואה אוריינטלית  מבלי שיצטרכו ללמוד בבתי ספר נפרדים שכולנו צריכים ללמוד בהם. ועם הגדרה זו – כיצד הופך אדם למטפל –  באות ה"מלחמות על שטחים" שמתנהלות בכל מדינה ויש להן חשיבות גדולה לעניין ההשרדות של מקצוע ההשכלה.

התוצאה הכלכלית השנייה היא שמה שמלמדים בבתי הספר מתמקד בהשכלה תרבותית. המשמעות של זה היא שמושקע מעט זמן באימון ל כשירות תרבותית . במילים אחרות, רוב הזמן והכסף מושקעים ב"מהיכן הגיעה הרפואה, ולא בכיוון שאליו היא הולכת". זה בסדר כל עוד אנחנו מעוניינים לתחום את מאגר המטופלים שלנו לעשירונים העליונים. (אלה המעמדות שמהם הגיעו הלא-אסייתים הראשונים שהנהיגו את התחום שלנו). אבל הדגש על ההשכלה התרבותית מגביל את סוגי המטופלים שבהם אנו יכולים לטפל ולהרוויח את לחמנו, היות והתפיסות הקשורות בסיטואציה זו אינן אטרקטיביות בעיני שאר האוכלוסיה.

לדוגמא, אם מתמקדים בקליניקה ב – 15% העשירים באוכלוסיה, יש צורך לשים דגש על הדברים שהאנשים האלה מוקירים. עושר, מקצועיות, אקזוטיקה, קבלת שירותים מאחרים. רואים את זה בתחום שלנו בפרסומות למקומות שהם  SPA או רפואיים-כביכול עם סטטוסקופ על הצוואר וחלוקי מעבדה לבנים.

אף אחת משתי אסטרטגיות הפרסום הנ"ל אינה תואמת במיוחד את צרכי ה – 60-70% מהאוכלוסיה (יותר בעצם כי אם נוסיף את העניים ביותר, מדובר ב – 80-90% מהאוכלוסיה) ואז יוצא שהם לא הולכים לקבל טיפול. ברור שעלויות הנעות בין 60$ ל 250$ לטיפול, בתוך סדרת טיפולים שהיא הכרחית על-מנת לעזור למטופל, גם הן מרחיקות את רוב האוכלוסיה.

יתכן שהם יודעים שמצבם הרפואי הוא רציני אבל יש להם שיקולים כמו תשלום המשכנתא או שכר דירה או קניית מזון. מוצרי יסוד הם חשובים יותר ואליהם הולך הכסף קודם.

לסיכום, בתי הספר מדגישים השכלה תרבותית על חשבון כשירות תרבותית, מה שמרחיק את הסטודנטים מטיפול ברוב אוכלוסיית ארה"ב לאחר סיום הלימודים. הסטודנטים מסיימים את לימודיהם כשהם עמוסים בידע אקזוטי שמקשר אותם רק אל החלקים העשירים במדינתנו. אין פלא שרוב מסיימי הלימודים עוזבים את המקצוע בתוך חמש שנים.

CAN שואפת לקדם כשירות תרבותית ( cultural competency) שההקשר שלה לעניינו הוא כיצד להתפרנס מטיפול בשאר ארה"ב. אנו מדגישים את נושא המעמדות היות וזה המחסום הראשון שהמטפלים חייבים להתמודד עמו. שלושת המכשולים הגדולים הנוספים הם: גזע, שפה (בדרך כלל ספרדית ולא סינית) ודת. ככל שהמטפל יתמודד עם החסמים הללו בצורה טובה יותר, עולה הסבירות שיגיעו אליו יותר מטופלים. המשמעות היא הפחתת הדגש על השכלה תרבותית שהמטפלים חשופים אליה בבית הספר ולאחר מכן. מטפלים הרוצים קליניקה בת-קיימא יכולים להיות מלומדים אך לא מיסיונרים.

מתוך הסיבה לקיומה של CAN צמח המודל של דיקור קהילתי Community Acupuncture (CA). כדי להתמודד  בצורה טובה יותר עם מגוון המעמדות, על המחירים לרדת לרמה שתאפשר לפחות לאדם הממוצע להתנהל איתם. מזה נובע שהמטפל זקוק לכמות גדולה יותר של מטופלים על-מנת להרוויח את לחמו. קל יותר מבחינה פיזית לטפל ביותר מטופלים בבת אחת בחדר אחד  גדול מאשר במספר חדרים קטנים.

דבר אחד מוביל לאחר כמו במודל העסקי שבתי הספר מלמדים. אפשר לבסס מודל משולב של שתי השיטות על-אף שלפי ניסיוננו, קשה יותר לתפעל את זה. מטפלים מנסים ויתכן שחלק מהם ימצאו דרך טיפול חדשה והגיונית מבחינה כלכלית. עד אז, CAN מקדמת את המודל הבסיסי של דיקור קהילתי, היות ומניסיוננו זה עובד די טוב וגם משום שהמודל עדיין אינו מוכר לרוב הקהילה המקצועית, היות ובתי הספר אינם מלמדים כשירות תרבותית והשלכותיה.

הדבר שהמטפלים צריכים לשאוף אליו והדבר שבתי הספר חושבים שהם צריכים לשאוף אליו, נמצאים במחלוקת.

על-פי מצב הדברים הנוכחי, מטפלים מודרים לשוליים בתוך התחום המקצועי, הן על ידי בתי הספר והן בקהילה הרפואית הכללית בארה"ב. עד עתה, בתי הספר לא נתנו מענה ויחס לשיקולים ולדאגות של מטפלים, בעזבם את הנושא של מילוי פערים, לגופים כמו CAN ולאנשים המספקים השתלמויות המשך כמו ריצ'ארד טאן. ברוב תחומי ההשכלה, בסופו של דבר בתי הספר מגיבים ומכוונים את משאביהם לכיוון של השבחת התרגול והלימוד אולם במקצוע שלנו שהוא עדיין כה שולי, אנו פוחדים שבתי הספר יגיבו מאוחר מדי; יחסלו את המקצוע במקרה הגרוע ביותר ויעשו התאמות מאוחר מדי ויגרמו גם למספר המטפלים וגם למספר בתי הספר להצטמצם ובכך יפגעו בכוחו של המקצוע כישות עצמאית ונפרדת מרפואה מערבית.

כבר עכשיו יש מעט מדי מטפלים העומדים לרשות הצרכים האמיתיים של האוכלוסיה בארה"ב. ישויות כמו  CAN אינן יכולת לתקן את הבעיות שבתי הספר כבר יוצרים ואשר יחמירו עם אימוץ דרישת המינימום לדוקטורט ברפואה סינית כאבן בוחן לרישוי מטפלים. לכן אנו מתנגדים לדוקטורט ומעוניינים בדיון אמיתי כיצד להעלות את מספר המטפלים ואת יכולתם להשתכר, על-מנת שהמקצוע יהפוך לבר קיימא.

תגובות

  1. הנקודה שהמחבר נוגע בה היא בהחלט נכונה וקולעת.
    לדעתי יש עוד מכשלה אחת רצינית לעובדה שרוב הבוגרים אינם ממשיכים כמטפלים. הלימודים הקלאסיים מבוססים ברובם על תיאוריות ושיטות אשר אינן נותנות למטפל משוב מידי על הצלחת הטיפול. רב המטפלים ימתינו לסוף הטיפול ורק אז יקבלו משוב האם הטיפול עזר או לא.
    ריצ'ארד טאן, המוזכר בכתבה, הביא לציבור המטפלים בשורה חשובה: אפשר וצריך לקבל משוב מידי על יעילות הטיפול. שיטות האיזון של ד"ר טאן מאפשרות את הדבר ובכך מעלות את אחוזי ההצלחה של הטיפול, את הסיפוק המקצועי של המטפל ואת שיגשוגו הכלכלי. אילן מגדלי – תלמידו של ד"ר טאן- מעביר בארץ סמינרים המלמדים את המטפלים כיצד להשיג זאת. בחודש מאי אילן מגיע ארצה ויעביר שני סמינרים בסיסיים על שיטות האיזון ועוד שעורים למתקדמים וכן כיתת אומן בה ידגים בפועל טיפולים.

  2. היי אורי, תודה על תגובתך.
    אני מסכים איתך, אולם בל נשכח שלא כל המטופלים באים בשל כאב, ולכן בכל מקרה עם מטופלים אלה נצטרך לחכות קצת כדי לראות תוצאות…

  3. שמחתי מאד לקרוא את הכתבה. אני חושבת שהיא חושפת ומסבירה את המציאות בצורה טובה ועניינית.
    אני בעצמי חוככת ומתלבטת איך אפשר להגיע ולטפל באוכלוסיות מצוקה, מטופלים בלשכות סוציאליות ומיעוטי יכולת ולהתפרנס מזה.
    אני אשמח לרעיונות ולשיתוף פעולה.
     

  4. כ"כ נכון והגיוני לכוון ל60-70% מהאוכלוסיה, כולם יצאו מכך נשכרים.

  5. ללא ספק, ברוריה!
    נו, התחלת כבר לפנות ל – 60-70%…?