ריפוי או שיסוי- סקירת הספר ריפוי או פיתוי

סקירת הספר ריפוי או פיתוי
ריפוי או פיתוי

ספר המכה גלים לאחרונה, במיימי הרפואה האלטרנטיבית בארץ, הוא 'ריפוי או פיתוי' (באנגלית: Trick or Treatment), מאת אדזארד ארנסט וסיימון סינג. הספר מבקר קשות את הרפואה המשלימה על כל גווניה.
אני, בתור אחד שכבר 40 שנה שוחה בבריכה האלטרנטיבית, חשבתי שיהיה זה נכון, שאם מישהו כותב עלי דברים רעים, צריך לקרוא מה הוא כתב. אז קניתי את הספר וקראתי.
ומה אומר לכם? ספר לא רציני. הוא מזכיר לא יותר מאשר מאמר השמצה בעיתונות צהובה.
אדם רציני לא היה כותב על מה שהוא חוקר, גם אם אינו מסכים איתו, שהוא 'מטורלל'; ועל טענה שהוא אינו מסכים איתה שהיא 'מחפירה', או 'שגויה לגמרי'; על טיפול שהוא אינו ממליץ עליו: שהוא 'חסר כל היגיון' או 'אבסורדי לגמרי', 'חסר שחר' או 'בזוי'. וזה רק לקט קטן.
וכשהמחברים גילו שמסתבר שכיום כמחצית הרופאים הקונבנציונאליים מפנים חולים לטיפולים אלטרנטיביים, הם קבעו כי הרופאים הללו הם בורים, או עצלים, או בלתי מתחשבים…
ומרגיז אותם (למה בעצם?), ש"אנחנו חיים בתקופה שבה מטפלים אלטרנטיביים מפורסמים יותר ממטפלים קונבנציונאליים" (ע' 336).
וגם הצורך שלהם להזכיר עשרות פעמים את המילה "אמת" (בהקשר לדעתם כמובן) מעלה תהייה. בע' 17 נכתב, "המדע משתמש בניסויים ותצפיות כדי להגיע לתמימות דעים אובייקטיבית לגבי האמת" (ה"אובייקטיביות" של תעשיית התרופות המממנת את מרבית המחקרים תוזכר בהמשך). ובע' 22: "המדע קובע מהי האמת." ובע' 23 נכתב שרק "השיטה המדעית יכולה לפעול כפוסקת בשאלת האמת." נו באמת…
ועל זה נאמר ש"ההיסטוריה שלנו מלאה באנשים שהיו בטוחים שהם יודעים את האמת."

תוך כדי קריאה שאלתי את עצמי: מה מביא שני אנשים מכובדים שכאלה לכתוב מין ספר שכזה.
גיגול קצר ברשת נתן לי את התשובה. זה ספר שנכתב כנראה כתשובה לשלושה ספרים שיצאו לאור שנה-שנתיים קודם לכן:
'האמת על חברות התרופות: איך הן מרמות אותנו', מאת רופאה בשם מרשיה אנג'ל.
'מכירת מחלות: איך תעשיית התרופות הופכות את כולנו לחולים', מאת חוקר רפואי בשם ריי מוינהן ועיתונאי הכותב על נושאי בריאות: אלן קאסל.
'תקווה או תעתוע: הנהירה הכפייתית אחר חידושים רפואיים ומחירן הגבוה של הבטחות כוזבות', שנכתב ע"י פרופ' ריצ'ארד דיו וד"ר דונלד פטריק. הראשון רופא והשני מומחה לרפואה קהילתית.
שלושת ספרים אלו מבקרים קשות, זה ברור, את הממסד הרפואי/תרופתי.
הספר 'תקווה או תעתוע' (באנגלית:Hope or Hype , שהתרגום הנכון שלו לעברית היה אמור להיות: 'תקווה או תרמית') יצא לאור בישראל (הוצ' פוקוס, 2007). בספר הנ"ל נכתב למשל, "טיפולים חדשניים ותרופות חדשות מוצגים על פי רוב כ"פריצת דרך", אבל לאמיתו של דבר הם חסרי תועלת, בקושי אפקטיביים ואפילו מזיקים."
כמו כן מתואר בספר איך ב?מחקרים המדעיים ברפואה, אם רוצים, אפשר להגיע לתוצאות שמתוכננות מראש.

כך שזה רק הגיוני שמישהו מתוך הרפואה הקונבנציונאלית יקום להגן על פרנסתו ויוציא "ספר תשובה". ספר שיפאר את הרפואה התרופתית.
אבל כנראה שאין הרבה מה לפאר (פרט למקרים המכונים "מקרי חירום" שבאמת אין לרפואה המערבית מתחרים).

אז מה עושה אדם שאין לו הרבה מעלות שהוא יכול לפרט על עצמו? הוא מכפיש את המתחרה… וזה מה שעשו מחברי הספר. הכפישו את הרפואה המשלימה (שבשנים האחרונות היא באמת די מתחרה ברפואה התרופתית).
אלא מה? אין להם את הכלים המתאימים לשפוט נושא שהוא אינו בתחום הבנתם.
במאמר מוסגר אציין שאחד הכותבים, פרופ' ארנסט, המכנה את עצמו "הפרופסור הראשון בעולם לרפואה משלימה", הוא בעצם פרופסור לחקר הרפואה המשלימה ולא פרופ' לרפואה משלימה. ואני מקווה שההבדל בין השניים ברור.
הכותבים חוזרים ומדגישים לאורך כל הספר, כי בניגוד לרפואה המערבית, הרפואה המשלימה איננה מדעית מספיק, כי היא איננה "רפואה נסמכת-ראיות" (שעליה אמר פרופ' דייוויד גרהם-סמית, מומחה לפרמקולוגיה קלינית, מאוקספורד, שזו שיטה המאפשרת לחברות התרופות לשלוט ברופאים. פשוט כך).
בנושא זה, של מחקרים מדעיים בענייני בריאות, ניתן לטעון: א. שגוף האדם איננו מדעי לכן מדוע שהדרך היחידה לעזור לו להתרפא היא בדרך מדעית? ו-ב. לאנשי מדע אין את הכלים המתאימים לבדוק את כל מה שקשור לבריאות האדם, משום שהבריאות נשענת על "משהו", שאינו מוכר עדיין למדע- 'כוח החיים'. מה שהסינים מכנים צ'י. ומכיוון שהמדע לא המציא עדיין צ'ינומטר, הוא כלל אינו מכיר בו.

בעיקרון, המדע אינו חוקר תופעות שאינו יכול לכמת או להסביר בהיגיון שלו עצמו.
פרט לכך, כל המחקרים לבדיקת יעילותו של טיפול, ברפואה הקונבנציונאלית, היא ברובד הסימפטומאטי בלבד. מדע הרפואה מזהה את הסימפטום כאילו הוא המחלה! ובסגנון טיפול שכזה, סימפטומאטי, איך אפשר בכלל לבדוק את יעילותו של טיפול בהקשר בריאותי, כאשר מלכתחילה ידוע שמדובר רק בדיכוי הסימפטום, ולא בריפוי אמיתי?
המחברים מדגישים שוב ושוב שצריך לבדוק כל שיטה רפואית אם היא יעילה לטיפול במחלות. זה מה שעושים ברפואה- מטפלים במחלות. אבל מה לעשות שברפואה הסינית או ההומיאופתית מטפלים בגוף- שיצר את המחלה- ולא במחלה (שהיא רק סימפטום)?!
את הראייה המוגבלת של מדע הרפואה אפשר לפגוש במשפט (ע' 146): "המדענים ביססו בצורה איתנה את התיאוריה שמחלות נגרמות בגלל חיידקים." ומה עם איתנותה של מערכת החיסון?! (טוב, לחיזוק מערכת החיסון לא המציאו עדיין תרופות שאפשר למכור, לכן מתעלמים מזה.)
ולגבי המחקרים המדעיים-הרפואיים, שהכותבים מתהדרים בהם שוב ושוב לאורך הספר, אפשר רק לצטט את פרופ' אבינועם רכס ('הארץ' 30.8.09) שסיפר על מסמכים שנתגלו לאחרונה ואשר חשפו עד כמה המחקרים והמאמרים המדעיים אודות תרופות הם מוטים ומטעים.

פרופ' ברוך מודן (ז"ל), שהיה מנכ"ל משרד הבריאות, סיפר בזמנו על כנס רפואי חשוב בחו"ל שבו השתתף; ואחד החוקרים עלה על הדוכן ואמר, כהאי לישנא: "עקב התנגדותה של החברה שמימנה את המחקר, אני מנוע מלצטט את תוצאותיו!" וחזר למקומו.
חוסר היושר האינטלקטואלי (או חוסר הבנה תהומי) של הכותבים צף ועולה כאשר הם דנים במחקרים המדעיים הרפואיים. דוגמא: כאשר חוקרים את יעילותו של טיפול תרופתי מסוים (בשיטה הנקראת 'הסמיות הכפולה') מתגלות בדרך כלל מספר תופעות לוואי מזיקות. אם תופעות הלוואי אינן נוראיות (בחילה, גרויי עור, טשטוש ועוד), מאשרים את התרופה לשימוש נרחב. מה שהכותבים אינם מספרים לנו, שעד היום כמעט כל התרופות, שהיו "ממש בטוחות", הורדו מן המדפים לאורך השנים, לאחר שהתגלו בהן כל תופעות הלוואי הרציניות באמת (נזק לכבד, ללב, לכליות), המופיעות לצערנו רק לאורך זמן.
אם במחקרים הרפואיים היו משקללים גם את המשתנה הזה, היה ברור לכל כי הטיפולים האלטרנטיביים, שלרובם ככולם אין תופעות לוואי, היו צוברים יותר נקודות- זכות מהטיפולים הקונבנציונאליים.
ראוי שהמחברים המכובדים ידעו כי לא במקרה הטיפולים האלטרנטיביים נעשים יותר ויותר פופולאריים. הם נותנים תשובה, במקום שהרפואה נכשלה: כלומר, עזרה בהשגת בריאות אמיתית ולא רק דיכוי סימפטומים, כפי שעושות התרופות הקונבנציונאליות.

ריפוי או פיתוי

 

 

 

 

 

*תמונה עליונה: Sarah Dorweiler

המחבר:
ד"ר גדעון רון
מטפל ברפואה סינית
http://www.refua-sinit.co.il

Total
0
Shares
כתיבת תגובה
Related Posts