כמה דברים שלמדתי

כמה דברים שלמדתי

מאת: רואי גרין פ"ח

שנה וקצת בתוך הדבר הזה שנקרא דיקור סיני קהילתי, אני נזכר בתקופה המקבילה אשתקד כשהגיעו המטופלים הראשונים. אני חש שהניסיון של השנה האחרונה הביא לשינוי מהותי בגישה שלי.
קראתי לאחרונה סיפור על מורה לקרמיקה שחילק את הכיתה שלו לשניים: לחצי מהתלמידים הוא אמר שהציון הסופי יינתן להם על בסיס הכמות שהם יפיקו במהלך השנה, כלומר – ככל שייצרו יותר כדי חרס, כך יקבלו ציון גבוה יותר, ולחצי השני אמר שציונם יינתן על בסיס האיכות, כלומר – ככל שכד החרס שייצרו יהיה איכותי יותר, כך הציון יעלה.

חצי מהתלמידים עמלו קשות כדי לייצר עוד ועוד כדים, בעוד חציים האחר עמל כדי ליצור את "הכד המושלם". בסוף השנה, התברר שהכדים היפים והאיכותיים ביותר נוצרו ביד התלמידים שעמלו על יצירת כמויות גדולות של כדים. הם תרגלו ותרגלו עד שהפכו לאמנים.

בתחילת דרכי שמתי דגש רב על הניסיון לתת את הטיפול המושלם. מיהרתי להחליף נקודות מדי טיפול אם המטופל לא דיווח על שיפור. למעשה, הפוקוס היה עלי, ולא על המטופל. כיצד אני יכול לעזור לו? איזה נקודות אני צריך לבחור? עם הזמן, ראיתי מטופלים שהטיפול שקיבלו היה המותאם והמושלם ביותר בשבילם – והם לא השתפרו כלל, ולעומתם ראיתי מטופלים שקיבלו טיפולים די בנאליים, בלי לחשוב יותר מדי, ומצבם השתפר ללא היכר. אני מתחיל לחשוד שככל שחשבתי פחות, כך הצלחתי יותר, אבל זה יהיה נכון רק חלקית בגלל ששוב אני תולה את הכל בעצמי. עם הזמן למדתי שלמוכנות ולנכונות של המטופל יש תפקיד מרכזי בהצלחה של הטיפול.

אני למד שאי אפשר לשלוט על הכל (ואני מאד מתכתי בקטע הזה) – לא על תוצאות הטיפול, לא על המחויבות של המטופל להגיע בקביעות, לא על העמידה בזמנים מהצד שלי ומהצד של המטופלים. משמרת עמוסה בקליניקה הקהילתית יכולה להיות מתישה או יכולה להיות זריקת אנרגיה – הכל תלוי בגישה שלי. ככל שאני מוותר יותר, אני מתעורר יותר. ככל שאני מרפה מלשלוט במה שקורה, לכולם טוב יותר.

זה כמו לראות מלצרים עסוקים במסעדה – אפשר לראות את אלו שלחוצים מאד (החדשים), שמאד מנסים, ואפשר לראות את הותיקים שנעים בקלילות, מכירים את הלחץ, ומצליחים הרבה יותר.

חלק מהלחץ של ההתחלה קשור לחוסר ניסיון, וחלק אחר קשור ללחץ ששמתי על עצמי ללא כל צורך. ככל שהפוקוס היה עלי, כך גבר הלחץ. ככל שהבנתי שהדיקור הוא תהליך שנעשה ברובו בין המטופל לעצמו, הלחץ ירד. יש מטופלים שלא מתחברים בכלל לישיבה עם מחטים. אני רואה את העיניים שלהם מתרוצצות בחדר, ואני מבין שהסיכוי שיחלימו הוא לא גדול. יש כאלה שמיד מתחברים ומגיבים היטב לכל מה שלא תעשה להם. ויש את הרב – שפשוט צריכים ללמוד לאט לאט לקבל את התהליך, להרפות ולתת לדברים להתאזן בחזרה.

אני זוכר שבשנה ד' ללימודים השתעממתי לקרוא על מקרים פשוטים, זה לא גירה מספיק את האינטלקט שלי. גם בקליניקה החד שבועית לא התלהבתי מאותם מקרים פשוטים. חיפשתי את האתגר שבלהבין מורכבות, לפענח מקרים, להציע "אסטרטגיה טיפולית". זה היה כה מרגש עד שבמטופלים מסוימים חיפשתי בכוח את המורכבות הזו, גם כשזו לא הייתה שם כלל. והיה לי חשוב שהטיפול יהיה יצירתי, ייחודי, ובעיקר – שלי.

היום בקליניקה אני מתחיל להבין שלושה דברים בהקשר הזה: אחד, שרב האנשים סובלים מאותם דברים פשוטים שיכולים למרר להם את החיים, וטיפולים פשוטים יכולים מאד לעזור להם. שתיים, שגם המקרים היותר מורכבים מגיבים יפה לטיפולים פשוטים. ושלוש – שרב המטופלים לא שמים קצוץ על הטיפול המיוחד או הלא מיוחד שלי. הם רק רוצים להרגיש טוב יותר.

אני לא בטוח שהתהליך הזה היה קורה בכלל במסגרת קליניקה "רגילה". אני מתחיל ליהנות מהיציאה מתפקיד ה"שרלוק הולמס". אני חש שאני לא צריך לתת טיפול מיוחד, ולא צריך להיות מטפל מיוחד. אני גם לא צריך לחוש אנרגיות מיוחדות ולהציע אמפטיה מיוחדת. כיף לי להיות "רגיל", והכי כיף לי לטפל באנשים "רגילים". נדמה לי שהמקצוע כולו ירוויח אם רובנו נאמץ חשיבה ברוח זו.

לפני 11 ימים נולד בני השני, אלון. כל מה שאומרים על הרוגע של חוויית הילד השני לעומת הראשון הוא נכון (טפו טפו!). הניסיון נותן ביטחון. אפשר ליהנות יותר. האתגרים זהים, אבל הגישה שונה, וזה כל ההבדל שבעולם.

תגובות

  1. מילה בסלע.
    אני חושב שבכלל בחיים אנחנו אחראים על ההשתדלות והמעשים ולא על התוצאות. אם נוותר לעצמינו בעניין התוצאות נחיה חיים שלווים ורגועים יותר ונהיה משוחררים לפעול בלי לחץ.
    מזל טוב!

  2. כל מילה !
    הדרך למקצוענות אמיתית בכל תחום היא לעשות משהו , ולעשות אותו הרבה !

כתבות דומות

שקט

מאת: דנה תבור
לימודי רפואה סינית

מאת: יעל ארנסט
חשבונית ירוקה

מאת: יעל ארנסט
סינית

מאת: יעל ארנסט