שלושה סיפורי מקרה קצרים ומוסר השכל אחד

שלושה סיפורי מקרה קצרים ומוסר השכל אחד

מאת: אילן כץ
שלושה סיפורי מקרה קצרים ומוסר השכל אחד
מקרה ראשון- דורי :
דורי ילד בן ארבע וחצי הסובל מ- ADHD- attention deficit hyperactivity disorder, הגיע אלי לטיפול שיאצו, יחד עם אמו.

במפגש הראשון שתוכנן ל- 30 דקות דורי לא שכב ליותר מעשר שניות רצוף. רוב הזמן קיפץ, רץ והתגלגל על המזרון. הוא לא הגיב לניסיונות שלי או של אמו להרגיע אותו. הוא שיחק עם הכריות בקליניקה ובאותו מפגש לא היה שום חלק טיפולי, מלבד ההיכרות.
כשהגיעו למפגש השני לאחר שבוע, דורי התחיל בהתרוצצויות על המזרון וקיפץ סביבי ולא נראה היה שיש בכוונתו לשתף פעולה. באחת הפעמים שרץ סביבי חיבקתי אותו ותופפתי בעדינות עם האצבעות על גופו. המגע והתיפוף (Tapping) הרגיע אותו. וכבר בטיפול השני כאמור, הוא שכב כ- 14 דקות כמעט מבלי לזוז!
בעזרת ה- Tapping הצלחתי לעבור על מסלולי המרידיאנים.

לאורך כל המפגשים, סדר הטיפול נע בעיקר ברצון של דורי, שכן ביום שהחליט לשכב על הבטן (בדרך כלל אחרי שסידר את כל הכריות בקליניקה מתחתיו), היה קשה להעביר אותו לשכיבה על הגב, גם בניסיונות שכנוע מצד אמו. דבר זה היה כמובן נכון גם כאשר החליט לשכב על הגב. אצל דורי לא הייתה גם עקביות במה שהרגיע אותו. לעיתים מגע מלא עם כף היד הוא זה שנתן את השלווה ולפעמים דווקא מגע מסוג זה הביא לקופצניות וסיום הטיפול. אך לרוב התיפוף היה טכניקה מעודפת, בשילוב עם "אמפוקו" (שפשוף עדין לאורך מרידיאן).
בכל מפגש היה צורך בבדיקה של טכניקת טיפול ובגישה שאיתה העדיף לשתף פעולה לפעמים דורי היה נענה לגישה חברית ומשתעשעת ולפעמים היה צורך בהצבת גבולות ואסרטיביות.
עד כה הגיעו דורי ואימו ל- 10 טיפולים לרוב אחת לשבוע ולעיתים עם הפסקות גדולות יותר (למרות שהמלצתי על תדירות גבוהה יותר, לפחות בהתחלה).
שיתוף הפעולה של דורי משתנה. מפעם לפעם ללא עקביות וללא שיפור נראה לעין גם לא בבית, מלבד השיפור שחל בין הטיפול הראשון והשני.
וזאת כאמור הודות לטכניקת התיפוף. אתם מוזמנים לנסות.

מקרה שני ובו משולב גם השלישי "דורית" ו"שי" :
דורית אישה בשנות החמישים הגיעה לטיפולי שיאצו בגלל כאבי הגב שלה.
כמו כן היא סובלת מעודף משקל, בצקות ברגליים וכאבים בכתף ימין. עיקר כאבי הגב היו בגב התחתון ללא הקרנות לרגליים. בטיפול השני ציינה שהיא גם סובלת מכאב "שורף" בגב והצביעה על איזור החוליות T7 ו- T8 (איזור אסוציאציה של מעטפת הלב – PERICARD). שאלתי אותה האם יש מתיחות או דבר מה שמפריע לה בחוג המשפחה הקרובה, חברים או בעבודה?

דורית סיפרה שאכן יש הרבה מתח ולחצים במקום העבודה שלה ושהיא מרגישה שקשה לה להשתחרר מתחושות אלו גם אחרי סיום שעות העבודה.
הסברתי לדורית על הקשר בין הכאב ה"שורף" לתחושות אלו, וסיפרתי לה בקצרה את הסיפור הבא על שי, ועל חוכמתו של ילד בן שבע וחצי:

שי הגיע אלי לטיפולים כשהוא בן שבע וחצי, בשל התקפי אסטמה ודימום מהאף. בסוף הטיפול השלישי אמא של שי סיפרה על הטבה מסוימת במצבו, אך ציינה שלאחרונה שי יותר עצבני וחסר סבלנות. שבוע לאחר מכן בטיפול הרביעי שי הגיע עם אמא ועם אחותו הקטנה, וכשהן יצאו מהחדר הייתה לי הזדמנות לדבר עם שי יותר בחופשיות. שאלתי אותו אם יש דבר מה שמעצבן אותו במיוחד? והוא ענה שהאח הגדול שלו לפעמים ממש מציק ומעצבן אותו.
הסברתי לו שככה זה עם אחים, ואמרתי שאני מניח שגם הוא בטח לפעמים מעצבן את אח שלו. שי חייך בהסכמה. ואז שאלתי אותו אם הוא חושב שאולי מידי פעם הוא יכול להחליט לא להתעצבן (אולי אח שלו מנסה בכוונה לעצבן אותו?!). אמרתי שלפי דעתי הוא ירגיש טוב עם עצמו אם יצליח לא להתעצבן, וכמובן הוספתי שזה בסדר אם הוא יחליט כן להתעצבן ושבעצם זו החלטה שלו. שי קיבל את הרעיון בהבנה ובשמחה. וכשאחותו ואמא שלו חזרו לחדר, שי ציין שהן חזרו כי זה מה שהן החליטו לעשות.
בטיפולים שלאחר מכן דיווחה אמא של שי המשך שיפור באסטמה, שהדימום מהאף לא חזר, וששי פחות עצבני.

דורית נהנתה מהסיפור והבינה שבידיה ההחלטה האם להמשיך "לסחוב" את ענייני העבודה גם כשהיא כבר לא שם.
לאחר מספר טיפולים הגיעה דורית עם חיוך על פנייה וסיפרה שהיא החליטה, וגם הצליחה לעשות הפרדה בין ענייני עבודה והזמן הפנוי שלה. לא רק זה אלא שגם בעבודה כדבריה היא פחות לקחה דברים ללב. היא הופתעה לגלות שהכאב השורף בגב נעלם ולא חזר.

שילוב סיפורי המקרה אומנם לא כולל את אופי וטכניקות הטיפול שבהן השתמשתי, אבל לדעתי במקרים אלה סיפור המקרה הוא בעל ערך משל עצמו.
ערכה של השיחה, קצרה או ארוכה ככל שתהיה, לעתים מהווה טיפול בפני עצמו, ועוזרת למטופל להגיע לתובנה שתביא לשינוי לו הוא זקוק.
חשוב להזכיר לנו וגם למטופלים שלנו שבידינו הכוח לבחור, והכוח לשנות.
בהצלחה.

תמונה: freeimages.com/Raven3k

המחבר:
אילן כץ
מטפל בכיר בשיאצו ובעיסויים
ilanshiatsu@gmail.com

תגובות

כתבות דומות

מסע לימודי ליפן

מאת: לילה סילקה בן אפרים
על דיקור ודיבור

מאת: בן ציון שקלאר
להישען על עצמי

מאת: גלית שביב
הקיסר

מאת: תמי ברקאי