"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד"

"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד"

מאת: שי דוידס
"ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד" (דברים י' טז').

פירוש רש"י: "ערלת ללבכם"- אוטם לבבכם וכיסויו.
ספורנו: " וערפכם לא תקשו עוד"- ובסור קושי העורף המונע מלפנות אל הראוי, תפנו להכיר את בוראכם.

מי לא סובל מעורף תפוס. כמעט כל אחד מאיתנו ישמיע קולות של חתול מתפנק באם יעסו לו במעט את איזור השכמות והעורף. כמטפל, אני לא זוכר מקרה בו עורף של מטופל או מטופלת היו משוחררים (לפני טיפול).
אנחנו תולים את זה בלחץ, במצב הפוליטי/ ביטחוני/ כלכלי בארץ, בישיבה מרובה מול מחשב או טלויזיה, בחוסר תנועה ובמכת קור (בעיקר ממזגן בקיץ). כל זה נכון.

אך האם חשבתם מדוע עם ישראל, "העם הנבחר", נקרא כל הזמן "עם קשה עורף"? מדוע בפסוק המובא מעלה, נמצא לחבר בין העורף ללב? מדוע לא חותכים גם את ערלת הלב בטקס ברית המילה?

ישנם פירושים רבים לברית המילה. אחד הפירושים מסביר שברית המילה נעשה ביום השמיני דווקא כי הספרה שמונה, על פי תורת הסוד, זו ספרה שהיא מעל הטבע. כלומר, יש לנו 7 ימים בשבוע, ממשיים וחומריים ולכן הספרה הבאה אחר כך, מסמלת את האלמנט שמעל הטבע, מעל הבריאה וכך אנו מחברים את עצמנו עם האלוקות, שנמצאת מעל הטבע. מה גם שבספרה 8 יש את תנועת האינסוף, מה שאין בשאר המספרים החתוכים. ושוב, האלוקות האינסופית והחיבור שלנו.
מקום הברית, קצה האיבר- שם מתבצע החיבור הכי קדוש בין גבר לאשה, שם מתחילה היצירה של חיים חדשים במפגש בין היין ליאנג, בין הזכר לנקבה. אך על פי המסורת, על מנת שהמפגש יהיה מקודש- ראשית יש להסיר את ה"מכסה" מעל האיבר, הערלה, הן פיזית והם רוחנית (תהליך שמתקיים בעצם הברית עצמה).
את העורלה עצמה טומנים בעפר. מדוע?
הרב אשל"ג מסביר סיבה פנימית לכך: "האדם צריך לחתוך את הטבע של האהבה העצמית שלו ואת זה לזרוק לעפר, לבטל אותו כעפרא דארעא". כלומר, ביטול הגאווה.
הגאווה, מביאה ל "אין עוד מלבדי" וכשדברים לא נעשים כרצוני, לא כמו שביקשתי ו/ או איך שרציתי שיהיו- זה מביא לידי כעס. הכעס משויך לכבד, לאלמנט העץ. הכבד ברפואה הסינית אחראי על הזרימה החופשית והחלקה של צ'י (אנרגיה) בגוף וכשהוא תקוע, בדר"כ בגלל כעסים פנימיים, הכל נתקע. השרירים מתקשים, תהליכים פנימיים נעצרים ואז "במקום שאין זרימה- יש כאב".

אם כך, צריך לטפל בכבד? לדעתי זה לא מספיק. לא מספיקה ברית המילה עצמה. אלא עיקר ה"חיתוך" שאנו צריכים לבצע הוא הסרת עורלת הלב.
הלב, הנמצא במרכז החזה, משול לקיסר כל האיברים. הסינים אומרים "כשהקיסר חולה- כל הממלכה סובלת". הלב הוא משאבת הדם בגוף ושולט בדם. גם ברפ' הסינית וגם ביהדות כתוב: "רק חזק לבלתי אכל הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב',כג').
כלומר, הדם, מלבד היותו נוזל אדום, מכיל בתוכו את הנשמה, ה- SHEN, כפי שנקראת הנפש בסינית. כשהנפש לא מאוזנת, יש לבדוק את איכות וכמות הדם (למשל, אחרי איבוד דם רב כמו לאחר לידה או ווסת ארוכה, בדימומים בין ויסתיים רבים , מופיעים תסמינים נפשיים).
כשאנו כבר יותר בוגרים (מגיל 13) אנו נקראים להסיר את ערלת הלב. כלומר, לתת לנפש אשר בדם לזרום בצורה חופשית, הרמונית ובריאה, ללא מעצורים, מחסומים, להסיר את המ?כסה המכ?סה את פתח הלב.
וכך, כשהנפש בריאה, אין סיבה לדברים להיתקע.
אז מה הקשר לעורף?

העורף, אחורי הצוואר, הוא הציר של הראש. הוא המכוון אותנו לאן להסתכל, השולט בתנועות וכיווני הראש. הוא זה המסמל לגוף להסתובב בעקבותיו וללכת בדרך שבה ראה לנכון ללכת.
הבעיה היא, שלא תמיד אנו בוחרים בדרך הנכונה ללכת בה, אלא מתעקשים ללכת בדרך שבה הלב, שעודנו מכוסה בעורלה בחר ללכת בה. אם מתוך נוחות, תאווה, גאווה, התעלמות ועצימת עיניים תוך כדי אמירת "יהיה בסדר והכל לטובה", בעוד שבתוך תוכנו אנו מרגישים שהדרך היא אינה הדרך הנכונה והמתאימה לנו. לפעמים "החיים" הובילו אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים מבלי שהייתה לנו שליטה על כך. כתוצאה מכך, הגוף, שאין שני לו ברצותו את טובתנו, מסמל ומסמן לנו: "הצוואר שלך מסובב לכיוון הלא נכון! לא זו הדרך!" והוא נתפס.
זה יכול לקרות פתאום כי "הגיעו מים עד נפש", הגדשנו את הסאה, וזה יכול לקרות בהדרגה. אפשר להתעלם מזה, לאורך שנים אך תמיד, באיזה שהוא שלב- כבר לא נוכל לעמוד לו.
ומסאזי'ם? לא יוכלו לזה. הקלה קלה אך לזמן מועט.
עם ישראל נקרא עם קשה עורף לא רק בגלל עקשנותו גרידא אלא העקשנות ללכת בדרכי "אלוהים אחרים", בדרכים לא לו. הצואר מסובב לכיוון הלא נכון ואנו עוברים על: "ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" (במדבר ט"ו ל"ט).

לכן אם העורף שלכם תפוס- התבוננו טוב טוב פנימה, הסירו את ערלת הלב, ותנו לצואר שלכם להסתובב בחופשיות לדרך הנכונה שלכם, בה אתם צריכים ללכת והדבר נכון שבעתיים (או שמונתיים) עם כניסתינו לאביב, עונה בה מוציאים את החמץ ומתרכזים בהתחדשות.

אביב שמח!

עריכה והגהה: מערכת סינית

המחבר:
שי דוידס
מטפל ברפואה סינית
shaidvds@gmail.com

תגובות

כתבות דומות

צפריר נחמני

מאת: יעל ארנסט
שנת קוף אש

מאת: איל מצרי- דורון
כריס בנקל

מאת: דגנית לזר וולך