על היופי שבפשטות (…תמסור כבר, תמסור!!)

על היופי שבפשטות (…תמסור כבר, תמסור!!)

מאת: רואי גרין פ"ח
אתמול ראיתי משחק כדורגל, והפרשן איל ברקוביץ' כל הזמן אמר שהכדורגל הוא משחק פשוט. ואני חשבתי אחר-כך, שבעצם הדברים הכי יפים בעולם הם הדברים הפשוטים, ובכלל זה הרפואה הסינית.

שחקן כדורגל טוב צריך לדעת דבר אחד: לשחק כדורגל. המאמן צריך להכיר טקטיקות כדורגל, מערכי הגנה והתקפה, שיטות אימון, ורצוי גם שיעשיר את עצמו עם ההיסטוריה וההתפתחות של הכדורגל. אבל מי שמבצע את המשחק – קרי – השחקן, לא צריך להיות בקיא בכל הדברים האלה. הוא צריך בעיקר להתאמן הרבה כדי שיוכל לבצע בצורה הטובה ביותר את הדברים הכי פשוטים: לחטוף כדור, לעבור שחקן, למסור ולבעוט.

מי שבמקרה ראה אתמול את באיירן מינכן משחקת מול מכבי חיפה ראה את ההבדל בין קבוצה שמשחקת כדורגל פשוט ואפקטיבי, ובין קבוצה שלא מצליחה לעשות פעולה פשוטה של מסירה, בגלל בעיה "פסיכולוגית". שחקני חיפה, ורואים את זה גם בכמעט בכל משחק של נבחרת ישראל, לא יכלו לצאת מהראש של עצמם, וראו בבירור שהפעולות שלהם מתפקששות בגלל חשיבת יתר. כמו שיורם ארבל אמר – שחקני חיפה מוצאים את עצמם מתקיפים פתאום ושואלים את עצמם – מה עושים עכשיו? לעומתם, שחקני באיירן מינכן פשוט פעלו בלי לחשוב יותר מדי.

באנלוגיה לעולם הרפואה הסינית, אני יודע היטב שכשאני חושב יותר מדי בטיפול, אני נתקע. טוב, זה ידוע לכולם. אבל הייתי הולך צעד נוסף ואומר: כמטפל מתחיל מצאתי את עצמי פשוט משותק. השיתוק שלי נבע מהאמונות שאיתן יצאתי לעולם "האמיתי", לאחר החממה האקדמית של בתי הספר. האמונות שלי נבעו מרצוני להיות מטפל טוב, ומטפל טוב צריך :

  • לשלוט בכל הנקודות  – מיקומן, אפיונן, שמן הסיני ותפקודן
  • לזכור בעל-פה את האבחנה המבדלת של כל המחלות
  • לשלוט בכל הצמחים, הפורמולות, המודיפיקציות והמינונים
  • להבין לעומק את הפתוגנזה (איזו מילה!) של כל מחלה, וביטויה הייחודי בכל מטופל
  • לחיות על-פי עקרונות הרפואה הסינית (קונג'י לארוחת בוקר?)
  • לקחת דופק לפחות 10 שנים לפני שאוכל באמת "להבין" אותו
  • להתעמק עוד ועוד בקלאסיקות, וכדאי גם ללמוד את השפה הסינית
  • לבחור התמחות, אחרת אני לא אהיה מקצועי מספיק

איזה לחץ…

המכללות בסך הכל ממלאות את תפקידן. הו נותנות לנו את הידע הרחב שחיוני כבסיס איתן להתפתחותנו בעתיד. אבל אם זה היה תלוי בי, הייתי מקדיש את השנה הרביעית – פחות ל"העשרה" ויותר לעבודה על הצד הפרקטי – לא רק קליניקה פעם בשבוע, אלא כל יום. והרבה עבודה על הצד המנטלי של הביטחון העצמי שמחייב להשתחרר מכל הידע התיאורטי. לדעתי זה הכרחי, כי הרי כיצד אמור מטפל לעשות את זה בשלבי הקריירה המוקדמים שלו, כאשר הוא כלוא במעגל קסמים מרושע של: חוסר ביטחון – תוצאות פחות טובות – פחות מטופלים – פחות ניסיון – פחות ביטחון?

המעבר שמטפל צריך לעשות כדי "להשתחרר" מבית הספר הוא לא פשוט. הוא בא בעיקר מניסיון ומפגש עם מטופלים אמיתיים, רצוי רבים מהם (ולא 3-4 בשבוע). בהקשר זה כדאי לזכור את דבריה של ליסה רולדר בראיון שקיימתי עמה: "אם המטפל החדש יכול לראות מטופלים בתדירות גבוהה, ללא קשר אם הטיפולים שלו מושלמים או לא, הוא ישיג תוצאות קליניקות טובות מהדיקור. ואז מטופלים חוזרים, ומפנים מטופלים אחרים, והמטפל החדש רוכש יותר ביטחון, ומושך יותר מטופלים, ומפתח מיומנויות קליניות טובות יותר ויותר, וכ'ו וכו'."

מניסיוני האישי אני יכול להעיד: כשרואים מטופלים בתדירות גבוהה, מבינים שדיקור סיני הוא דבר פשוט, כמו כדורגל. יש הרבה יופי בפשטות. יש הרבה אמת ושחרור בפשטות. ככל שאני עובד יותר עם הלב והידיים ופחות עם הראש, הכל זורם טוב יותר ואני מועיל ליותר אנשים. ועם הזמן, מערכת האמונות שלי מתחלפת. קודם כל, אני לא חייב להיות מטפל מצוין. להיות מספיק טוב זה מספיק טוב, וזה אומר סיוע רב להרבה אנשים. לדעתי, מטפל מספיק טוב יכול:

להכיר היטב מספר נקודות אפקטיביות ולעבוד איתן.

לנסות לעבוד עם אבחנה מרידיאנית שמשחררת אותו מ"העול" של האבחנה המבדלת.

לעבוד עם מספר פורמולות בסיסיות ולא לשנות אותן יותר מדי.

לדעת שאפשר לפתור בעיה גם בלי להבין עד הסוף איך ובגלל מה היא התחילה, ושעם כל הכבוד לייחודיות שלנו, כולנו בני אדם ורובנו סובלים מבעיות דומות.

לא להגזים עם השווארמות, לחיות פשוט ולדעת להניע את הצ'י שלנו כמה פעמים בשבוע.

להיעזר בדופק בלי להיות אובססיבי לגביו.

לדעת שקלאסיקות זה נחמד ומעשיר, בעיקר למי שיש פנאי וראש לזה.

לדעת שהתמחות אינה הכרח ברפואה הוליסטית, היא יכולה להועיל מאד אבל אינה תנאי למקצועיות.

אני יודע. יש מטפלים שאוהבים את זה. יש שלמדו סינית, שמתעמקים בקלאסיקות. יש כאלה שאבחנה מבדלת על כל דקדוקיה עושה להם את היום. יש כאלה שמתמחים, ויש כאלה שאורח חיים על-פי הרפואה הסינית הוא בבת-עינם. אין לי כמובן שום טענה כלפיהם. אני אפילו מעריץ את חלקם על המסירות. אבל אם נחשוב שבלי הדברים האלה לא נוכל להיות מטפלים טובים ולא נוכל לעזור להרבה אנשים עם כמה כלים פשוטים, אזי אנו נידונים לסטגנציה משתקת שתמנע מאיתנו להפיץ את הרפואה הסינית בקרב הציבור הרחב.

אז… פשוט תמסור כבר את הכדור!!

תמונה – Jonathan Ruchti

תגובות

  1. מאוד נהניתי לקרוא רועי, מזדהה ומסכים עם כל מילה ברשומה הזו.

    שנה טובה לכולם.

  2. רואי,
    התכתבנו במייל לפני כמה זמן רציתי להודות לך על הרשומות שלך ,הגיגים והתובנות שלך .אני מעריצה את הדרך שאתה עושה ואת השיתוף הכנה שלך איתנו .
    מכיוון שיש לי את הרצון לקדם את הרפואה הסינית ומאמינה שכל אדם שרוצה לטפל בעצמו לא חייב להיות שייך למעמד סוציואקונומי מסוים .החלטתי ליישם את הרפואה הסינית הקהליתי בישוב לידי באזור השרון.
    אני מתחילה בשבוע הבא ומאוד מתרגשת מההזדמנות ללמוד לחוות ולעזור לקהילה .
    ניסיתי להבין מדברייך את העבודה בשטח אבל כנראה שאצטרך ללמוד את זה בעצמי .
    אני מאמינה שהקליניקה הקהילתית לא מתאימה מבחינת התנאים והתפיסה לאנשים שהתרגלו לטיפול אחד על אחד ,אבל התגובות הן טובות ומקווה לצמוח ולעזור להרבה אנשים .
    אמשיך לעקוב אחרי הבלוג
    שתהיה שנה מצויינת ובעיקר בריאה !!!!

  3. היי איזבל,

    אני מאד שמח לשמוע על החדשות הטובות!
    אני אשמח לעזור בכל שאלה או עצה (קטנה כגדולה)שתצטרכי. אנא ידעי אותי איך את מתקדמת…
    שתהיה שנה טובה והרבה הרבה הצלחה!

כתבות דומות

סקירת יום עיון

מאת: תמי ברקאי
מחט חבויה

מאת: ענת צחר ומרים רייך

מאת: מערכת סינית