ניפוץ מיתוסים

ניפוץ מיתוסים

מאת: רואי גרין פ"ח

בגיל 5 וחצי חזרתי עם משפחתי משהות של 3 וחצי שנים בקנדה. העברית שידעתי לדבר עד גיל שנתיים נשכחה, ואנגלית הייתה לי לשפת אם. בקנדה ראיתי הרבה טלוויזיה, והדמות שמאד אהבתי הייתה "סטיב אוסטין" – האיש השווה מיליונים. כל-כך הייתי מחקה את מהלכי הגבורה שלו שהיו מצולמים בהילוך איטי, עד שהגננות תהו בפני הורי אם לא כדאי להתייעץ עם פסיכולוג. למזלי הם לא עשו זאת, כי כשהגעתי לגן חובה בישראל נזקקתי להשראה מול אסי נבארו – מלך הגן שכולם פחדו ממנו.

יום אחד אסי ניסה לרדות בי. אני לא זוכר מה הוא אמר שגרם לי לקום ולעשות לו "כף רגל" שהשטיח אותו על רצפת הגן, אבל המבטים ההמומים של כל הילדים, ושלו עצמו, יצרו רגע מכונן בחיי – התאהבתי לנצח בניפוץ מיתוסים.

כשהלכתי לכתה א', אבא שלי לא רצה שאני ואחי נלמד עם כל הערסים של שכונת נווה יעקב בירושלים. מאותו היום למדתי לחיות בשני עולמות, ולא להרגיש לגמרי שייך לאף אחד מהם: עולם הערסים של נווה יעקב, שחייתי עמו בשלום ואפילו הייתי בו די פופולארי (כשרון בכדורגל… מה לעשות), מול עולם "הילדים הטובים" של הגבעה הצרפתית, עמם הייתה לי שפה משותפת, אבל מדי פעם חלקם נתפסו בעיני כחנונים לא קטנים.

ללמוד רפואה זה לא כמו ללמוד מקצוע אחר. אתה נכנס לעולם חדש, עם מונחים ומושגים שרב האנשים לא מכירים. אתה לומד שפה חדשה ודרך חשיבה אחרת. וכשמדובר ברפואה סינית – על אחת כמה וכמה! הלימודים משפיעים על כל תפיסתך ומנהגיך. ובכל זאת, אני מרגיש שהתחושה של לא להיות לגמרי "בתוך הקטע" ולהתבונן קצת מהצד ממשיכה ללוות אותי מהילדות. עם כל אהבתי לרפואה הסינית, אני חש שרגלי השנייה נטועה עדיין בעולם השני – של תפיסות מערביות וחשיבה ביקורתית. אם יש דבר אחד שאני שמח שיצא לי מלימודי הפילוסופיה, זה היכולת להפעיל חשיבה ביקורתית. פעם הייתי משתגע מכל הסתירות שברפואה הסינית, עד שהחלטתי לחיות איתן בשלום. מדי פעם אני כאילו מתעורר וצועק: מה זה כל החארטה הזה?!!…. עד שאני נרגע כשאני רואה מטופל שמספר לי שהוא מרגיש שיפור ניכר מאז הטיפול.

העניין שלי ברפואה סינית קהילתית נראה לי המשך טבעי לנטייתי לא להזדהות יותר מדי עם הקבוצה שלי, וגם מונעת מאהבתי לניפוץ מיתוסים.

ישנן הרבה מיתוסים שהייתי רוצה לנפץ בעניין הזה. העיקרי שבהם הוא זה שאומר שכדי להתפרנס מעיסוק בדיקור סיני, אתה צריך לשווק למעמד המבוסס ומעלה, ואם אתה רוצה לטפל בקהלים רחבים יותר, אין לך ברירה אלא לעבוד בקופת חולים או לתת טיפולי התנדבות לאוכלוסיות חלשות. אני חושב שזה בולשיט. לצערי, אני יכול רק להסתמך על ניסיונם של עשרות קליניקות ברחבי ארה"ב, מאחר ואני רק בתחילת הדרך. אך אם המסר המובלע במערב הוא שמטפל לא יכול להתפרנס מלהציע את רפואתו לקהל הרחב, אזי זהו מיתוס שחייבים לנפץ, שכן זה נוגד את מהות הרפואה.

תגובות

  1. היי רואי,
    שמחתי להכיר את הבלוג ואת דרך העבודה שלך. זה מרתק, זה חשוב, וזה פותח את המחשבה.
    אני מטפלת שיאצו בתחילת דרכי, ולא לומדת דיקור (בינתיים..), אבל העבודה שלך בהחלט מעוררת מחשבה על איך ניתן לצמצם את הפער שביננו המטפלים דוברי הסינית ובכלל, לבין כל מי שמסביבנו ואינו דובר סינית אך יכול לקבל הרבה מהמקצוע שלנו..

כתבות דומות

ערבות הדדית בין מטפלים

מאת: יעל ארנסט