יומן רעידה- חלק 1

יומן רעידה- חלק 1

מאת: יעל ארנסט
ב-12/05/2008 בשעה 14:28 האדמה החלה לרעוד.
ומאז, כמאמר הקלישאה, שום דבר אינו בדיוק כמו שהיה.

19/05/2008
וואו… מאיפה להתחיל…
שבוע ארוך עבר עלי, עלינו, כאן בצ'נגדו.
אני מניחה שמהארץ זה נראה מלחיץ לא פחות.

היום חזרתי לעבודה, בדיוק לאותה הכיתה באותו המקום והשעה בהם הייתי בזמן הרעש.
לא פשוט.
על הקירות והתקרה במבנה האוניברסיטה יש טיח חדש שמכסה את הסדקים. במבט מהיר וכמעט לא נשלט עושה הערכת נזקים והערכה של הסכנה… מחשבה קופצת לראש – מה קורה עם עכשיו יהיה עוד רעש…? הסטודנטים מגיעים מעט באיחור לכיתה. גם להם לא קל להיכנס שוב. אחת הבנות אומרת לי בסוף השיעור – ממש פחדתי להיכנס לכאן. זה מעלה מחדש את כל הרגשות…
לא מספיק שעלי להתמודד עם החששות שלי, אני אמורה גם להעביר שיעור. מה עושים? חוזרים לספר הלימוד? לא, ברור שלא. עוד לא.
לא יודעת עד כמה הייתה להם הזדמנות לדבר על מה שהם מרגישים. מחליטה לעשות סבב ושיחה חופשית. שיספרו מה הם מרגישים, מה עבר עליהם השבוע… השאלה הראשונה שפותחת כל שיחה בשבוע האחרון היא היכן היית בזמן הרעש? את זה אני לא צריכה לשאול. היינו כולנו כאן בכיתה ביחד. רצנו ביחד החוצה. אז אני ישר מתחילה משאלה מספר שתיים – האם המשפחה והחברים בסדר? האם הבית שלם? משם כבר זורמים…
כמה קשה לתאר את הרגשות, והתחושות, ועל אחת כמה וכמה בשפה זרה.
הסטודנטים שלי הם ילדים בני 19 או 20, שזו להם הפעם הראשונה להיות בתוך רעידת אדמה, לרובם הגדול פעם ראשונה לחוות אירוע גדול וטראומטי שכזה. חלק מדברים והדמעות עומדות בגרון.
אבל כמעט אף אחד לא בוכה. להוקיר את העובדה שאנחנו חיים, להוקיר את החיים, הם אומרים. לזכור שיש לנו מזל. שלוש בנות מספרות על המשפחות שלהן שגרות באזור מוקד הרעש, על שעות של חרדה, על אבדן הבית, ועל קרובים וחברים שטרם אותרו. ועדיין "אנחנו ברי מזל"…
חלק מדברים על אמונה, על תפילה, שהפצועים יחלימו, והמתים יזכו לחיים טובים היכן שזה לא יהיה. חלק רוצים לעשות משהו, לעזור, ולא יודעים איך.

מישהי מציעה שבחופשת הקיץ ייסעו לכפרים ללמד את הילדים. מישהי מספרת שהלכה לתרום דם, ואחר שביקר חבר בבית החולים עזר להביא פצועים לבדיקות. יש בלבול ופחד. החיים כל כך עדינים ושבירים, ובכל זאת, הכוח והעצמה גדולים. גם וגם…
עשינו סבב וכל אחד סיפר קצת מה עבר עליו השבוע. מידי פעם שאלתי שאלות. מנסה לא להתערב יותר מידי, אבל כן לחזק ולתמוך.
סיפרתי להם שלקח לי קרוב לארבע שעות למצוא את החברים שלי ושהסתובבתי לבד ברחוב עד אז, אחר כך אחת הבנות ניגשה אלי עם דמעות בעיניים ואמרה שזה היה לה מאוד עצוב לשמוע שהייתי לבד, ונתנה לי את מספר הטלפון שלה, ואמרה – עכשיו תוכלי להתקשר אלי אם תהיי לבד.
ביקשתי מאחד הסטודנטים שיגיד לי כאשר מגיעה השעה 14:30, זמן הרעש.
דקה לפני ביקשתי מכולם לעמוד, ולחשוב על האנשים שמתו, או נפצעו, או איבדו את בתיהם ומשפחתם, לאחל החלמה מהירה לכל הפצועים, להתפלל שהשיקום יהיה קצר.
שיחשבו עד כמה הם ברי מזל שהם חיים ויוקירו את החיים שלהם, וינסו לחשוב מה הם יכולים לעשות אפילו בקטן, כדי לעזור.
מאוד הופתעתי שבדיוק כשסיימתי לדבר החלה צפירה. כולנו עמדנו בשקט ביחד במשך שתי דקות.
קצת אחרי שחזרנו לשיחה שלנו החלה לנשוב רוח חזקה. כולם הסתכלו מסביב. אחר כך נטרקו בעצמה כמה דלתות בקומה מעל. המבטים הפכו לשאלה דוממת – מה קורה? צריך לברוח? כולם יושבים עם התיק ביד, בהיכון. זאת רק הרוח, אני אומרת. ובתוכי תוהה – אילו ניחומים אני מציעה להם?מהיכן הביטחון שזו אכן רק רוח….?
השיעור נגמר.
כולנו שמחנו לצאת מהבניין…

עכשיו כאן בעיר החיים מתחילים לחזור לשגרה.
אבל בכפרים ובערים הקרובות למוקד הרעש יידרש עוד זמן רב. שבוע אחרי, עכשיו מחלצים בעיקר גופות.

מאמצי החילוץ מתחלפים בהערכות לסיוע – מזון, תרופות, חומרי בניין.
לפנות את ההריסות,להציל את הציוד שניתן להציל, למנוע זיהומים ומחלות.
אתמול יצאנו עם משלחת של סיוע – אלפי לחמים שנתרמו על ידי העל מאפייה סיני עשיר וטוב לב, תרופות רבות, מתנדבים מטייוואן (עשירים ובעלי מצלמות ענקיות) חבר'ה סינים, כמה אחיות ורופאה, ונציג של הצלב האדום.
מה שהחל כיוזמה קטנה של החברים הישראלים שגרים כאן (בניצוחו של דני יעקובי) הפך לשיירה מספר שלוש, שהורכבה משבע מכוניות פרטיות ושתי משאיות עם לחם. מחמם את הלב.
האמת היא שלא הרגשנו ממש נחוצים. לא באנו לפנות הריסות או לחלץ פצועים, היו מעט פצועים קל שנזקקו לסיוע רפואי, והאחיות הצעירות דאגו לכך.
אבל אחד החברים למשלחת אמר לי בסוף – תודה שבאתם. זה חשוב לנו וחשוב לאנשי הכפרים לראות שגם לכם, הזרים, אכפת מאיתנו.

אף אחד לא מנסה להיות גיבור. רק לעזור במה שהוא יכול. לעשות את מה שצריך לעשות.

המחברת:
יעל סייג
yaelsiag@gmail.com

תגובות

כתבות דומות

צפריר נחמני

מאת: יעל ארנסט
Yi Wei

מאת: רותם רקובסקי