כותבים כתבות מאתאורי אלישר

אורי אלישר

6 כתבות 0 תגובות
אמי היקרה היא מורה ליוגה. כבר משחר ילדותי החולונית נחשפתי להיבטים שהיום מכנים אותם ניו אייג'. את אהבת הרפואה גיליתי בצבא, כחובש קרבי. בצבא פגשתי גם כמה אנשים מיוחדים (בני גילי ומבוגרים ממני בהרבה) שבאו מהעולם האוריינטלי של יוגה, אמנויות לחימה, מדיטציה ורפואה סינית. במיוחד אני זוכר מילואימניק אחד שניהלתי אתו ויכוחים נוקבים בנוגע להבל שברפואה הסינית (כי הרי הייתי חובש, שזה חצי מנהל מחלקת צינטור באיכילוב). אותו אדם, לימים, שימש כאסיסטנט בכיתה בה למדתי שיאצו...

אל ערב מבוא ברפואה סינית מטעם מכללת מדיסין הגעתי על מדים, בערוב ימיי כסדירניק, ופגשתי שם את רון פייס. ב- 1994 התחלתי ללמוד רפואה סינית ושיאצו בהדרכתם של רון פייס, ראול רודריגז, רני אייל, מוטקה איילון, רותי גריס היקרה (אני מתנצל על כל הצרות שעשיתי לך, רותי..) ורבים וטובים אחרים. ב- 97' סיימתי את מסלול לימודי השיאצו וב-98' - את זה של הרפואה הסינית.

לא הייתי תלמיד מבריק. היו מורים שלא הבינו מדוע אני מתעקש להמשיך. מורים אחרים טענו שהבחור מוכשר, ההתקדמות שלו פשוט שונה. הלימודים היו עבורי אתגר מוחץ - ומלהיב מאוד. הם אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי ולמען האמת מעולם לא הפסקתי ללמוד (לראייה, את ההתמחות שלי בצמחי מרפא, שהתחלתי ב-99', סיימתי ב- 07'..).

במקביל ללימודיי הרשמיים שימשתי במשך כשלוש וחצי שנים כשוליה במרפאתו של ד"ר ראול רודריגז. שם, מול מטופלים אמיתיים ובמהלכם של אינספור טיפולים מעשיים, נטמעו בתוכי היטבים רבים שהתקשתי לתפוס במסגרת הלימוד הרגילה. הבנתי וכישוריי העמיקו בזכותו של ראול, רופא, מודט, קראטקה, מומחה ברפואה סינית ומעל הכל - איש מיוחד ויקר.

אולי הקשיים שלי כתלמיד הם שהצמיחו מתוכי את דמות המורה. ההוראה היא אצלי בדם, סוג של נכס משפחתי, ואני רוצה להאמין שכפי שמטפל טוב צריך להתנסות בחולי וכאב, מורה טוב צריך גם הוא להכיר את הקשיים והאתגרים העוברים על תלמידיו - ולהיות מחובר אליהם. די מהר נכנסתי לתחום האסיסטנטיות במגמת השיאצו (השיאצו בכלל הוא אהבה גדולה וכלי טיפולי מיוחד ורבגוני כל כך). אחרי קורס מורים מטעם מכללת מדיסין התפתחתי במקביל כמורה לשיאצו ולרפואה סינית. ב-2005 קיבלתי לידיי (אחרי לבטים ושנת פרישה מהמגמה במחאה על פיטוריו של מנהל המגמה הקודם) את ראשות מגמת השיאצו.

לקחתי חלק במשלחת של מוטקה איילון לגואן אן מן בבייג'ינג, סין, ב-2002. פגשתי את הרפואה הסינית באופן מטלטל, בלתי נשכח.

כבר מתקופת הצבא, לאורך שנות לימודיי כסטודנט ועד עצם היום הזה אני ניזון מכמה היבטים חשובים - המשפעים גם על צורת העבודה שלי כמטפל:
* מדיטציה
* אמנויות לחימה
* כתבים עתיקים ובראשם הטאו טה צ'ינג
מבחינתי הטאו טה צ'ינג הוא האורים ותומים של כל אמן ריפוי או לחימה, והוא ספר הדרכה לבני אדם באשר הם.

אמנויות לחימה (יש לי דאן 2 בקראטה ובשנים האחרונות אני מתרגל קונג פו) הם במה לפיתוח הצ'י, ליטוש התודעה וטיפוח הגוף.
ומדיטציה, ובכן, אין לי מושג היכן הייתי בלעדיה.

כשלעצמי, אני סבור שדמות המטפל אינה שלמה ללא התבוננות מתמדת פנימה וללא עיסוק באמנות לחימה בבחינת השלמה של ין (ריפוי) ויאנג (לחימה). זו המלצתי המתמדת לתלמידיי.

אני משלב בטיפוליי דיקור, צמחים, תזונה, יעוץ, תנועה ועוד - אך ראשית כל אני רואה בעצמי אמן שיאצו. תבנית הקיו ג'יטסו היא המודל דרכו אני רואה את רוב המתרחש סביבי בעולם.
אין כמעט בעיה או דיסהרמוניה שאיני נלהב לאזן. איני מגדיר עצמי כמומחה לתחום מסויים. יחד עם זאת, הטאו הביא לפתחי בעיקר בעיות של כאב גופני ונפשי - החל בפריצות דיסק, פציעות אימונים וכו' וכלה באובדן דרך, דיכאון, שנאה עצמית וכדומה. כשבטווח אני זוכה לפגוש תינוקות, ילדים, מבוגרים וקשישים, גברים ונשים, מגלמים קשת של הפרעות וצרימות בתנועה הקולחת של הצ'י.

כיום אני מלמד במכללת מדיסין ומטפל במרכז נועה לרפואה משלימה - אותו אני גם מנהל ומעביר בו סדנאות וכיתות אומן בשיאצו.

אני אבא לזיו (שיודע לעשות יופי של שיאצו) ורומי המקסימים.

דרך ליצירת קשר: orielishar@gmail.com

אתר מועדף: בודהא בלוג

אחד המאורות נאסף מאתנו פתאום. עוז הרגש, אדם מופלא ואיש מקצוע יוצא דופן שלא פעם ליווה אחרים דרך השינוי הגדול - המוות - מצא...