בדרך הביתה

תמי חוזרת הביתה
הביתה

את הטור הראשון שלי כאן פתחתי במשפט: "בית הוא המקום ממנו מתחילים".
ועכשיו ברגעים אלה, הטקסט הזה נכתב בתוך בית שעוד מעט אעזוב, בית ממשי ולא מטאפורי (או אולי גם וגם, אני חושבת שכל בית הוא בעצם גם וגם).

בית הוא המקום ממנו מתחילים, הוא גם המקום אליו יוצאים, ואם הגוף הוא הבית שלנו בה' הידיעה, אז בעצם אין רגע שבו לא קיימת האפשרות להיות בבית, או לחזור הביתה.

אני מסתכלת על כל החפצים והרהיטים שמסביב, שכרגע מתפקדים בעיקר כחלקים מרשימות שנולדות, מתפרקות ונוצרות מחדש בראש שלי: החפצים שייארזו ויאוחסנו, החפצים שיינתנו במתנה למי שירצה, החפצים שגורלם טרם הוכרע ואלה שאני אפילו לא מתחילה לחשוב עליהם עדיין.

על איזה חפצים אפשר כבר עכשיו לוותר בלי שתורגש כל הפרעה או חוסר? ואיזה חייבים להישאר בהישג יד עד לרגע האחרון כי החיים בלעדיהם ישתבשו? איזה מהם, אם יש כזה בכלל, הופך את הבית ל'בית'?

עזיבה של בית נראית לי כמו הזדמנות להתבונן בכל השאלות האלה מבלי לנסות לענות עליהן.

פעם השתתפתי בתערוכה שקראנו לה "מה הופך ציפור לציפור". מה באמת? הכנפיים? המקור? היכולת לעוף? מתי מפסיקה ציפור להיות ציפור?

ואם כך – האם יש רגע שבו הבית מפסיק להיות בית? מתי זה קורה? כשהתמונות יורדות מהקירות? כשהמקרר מתרוקן לגמרי שלא על מנת להתמלא? כשכבר לא מתחשק לשבת על הספה כי כל מה שמסביבה נארז? האם כשמזרני השיאצו יקופלו ה'קליניקה' תהפוך ל'חדר ריק'?

כל אלה הם כמובן שמות ומושגים שאנחנו מעניקים לדברים ולא המהות של הדברים עצמם.

מישהו שאל, "מהו מקדש?"
ג'ושו אמר, "שלושה שערים והאולם הראשי".

*
מישהו שאל, "מי הוא ג'ושו?"
ג'ושו אמר, "השער המזרחי, השער המערבי, השער הדרומי, השער הצפוני".
(הערה: לערים סיניות בעת העתיקה היו שערים בכל ארבע רוחות השמיים. אתה יכול להכנס מכל מקום; אתה יכול לעזוב מכל מקום.)

*
אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה תוהה איך זה ייתכן שאנשים עוברים דירה.  משהו ברעיון של לקחת את כל הבית, לפרק, לארוז אותו ולהעביר אותו למקום אחר נראה היה לי מוזר עד בלתי נתפס. הבנתי איכשהו שבית הוא יותר מסכום חפציו.
זה קצת דומה לגוף שגם הוא יותר מסכום תאיו, שריריו ונוזליו. הוא מביא איתו לכל מקום את כל אלה ועוד משהו – נקרא לזה תודעה או נפש או shen.

אני אוהבת לומר ולהרגיש שהגוף הוא הבית שלי, וזו תחושה שהולכת ומעמיקה עם התרגול וההתנסות שלי בעבודה איתו ודרכו. והיופי הוא שבשביל להיות בבית צריך רק לנשום ולהיות נוכחים ברגע ובמקום. למעשה זה מה שדרוש כדי להרגיש בבית גם בכל מקום אחר.
זה אולי הדבר הכי קשה ללמד כשמלמדים שיאצו, או כל סוג אחר של עבודה עם התודעה ועם הגוף. אבל זה מסוג הדברים שאי אפשר לטעות ברגע שחשים בהם. כשאנחנו בבית, אנחנו יודעים זאת. נעים לנו, אנחנו מפסיקים לחשוב על הנשימה ומתחילים לנשום. ואז יש מקום לאהבה. וכשיש אהבה, ברור שאנחנו בבית.

*
נזיר שאל, "הקבוע- מהו?"
ג'ושו אמר, "זהו שאינו קבוע".
הנזיר שאל, "מדוע הקבוע אינו קבוע?"
ג'ושו אמר, "החיים! החיים!"

*הציטוטים מתוך "ספר הזן של ג'ושו", תרגום והערות: יואל הופמן, הוצאת בבל 2006)

המחברת:
תמי ברקאי
מטפלת ברפואה סינית
לאתר של תמי

Total
0
Shares
6 comments
  1. מה שיפה זה שכל הסיפור הזה קורה בחג הפסח.
    כשעושים סדר.
    שזה בעצם מהדהד חזק עם אלמנט המתכת והסתיו, אבל הנה, זה קורה גם באביב- אולי כדי לאזן את השנה ומה שמתרחש בה.

    אני תמיד חשבתי שהבית שלי זה איפה שההורים שלי, פחות המבנה, למרות שגם לזה יש ערך.
    היום אני יודעת שהבית שלי זה איפה שהלב שלי, והלב במשפחה שלי. אותה גברת רק כמה שנים קדימה. 🙂

  2. כן הקונספט בית הוא מורכב
    לכולנו יש בית ילדות של מי טעון יותר של מי פשוט יותר
    וכעת יש לנו בית פיזי לגור בו 4 קירות ויש לנו גוף לשכון בו לנשום בו להיות נוכחים בתוכו
    ואני מרגישה שהשיעור של היום הוא להיות בבית בעולם הזה

    המציאות שכתובה וצוקעת מהעיתון
    הטלוייזיה
    לא קל לי
    לא ברור מאליו שכאן ביתי
    וזה ההתבגרות שלי וההשלמה שלי עם העולם הזה
    שנותנת לי את השקט גם לשכון בגופי ונשימתי ועשייתי כפי שהיא

  3. תודה יעל, תודה מיכל.
    המשפחה והבית והלב והאביב והמתכת והעולם והנשימה..

    זה יושב לי מאז אתמול בראש, מכה בי פתאום בנסיעת אוטובוס שגרתית כשאני מסתכלת החוצה מהחלון על כל ההתרחשויות והאנשים והתנועה הבלתי פוסקת.
    בדיוק זה: "החיים! החיים!"

  4. תמי יקרה מאחלת לך שליבך יינכח בעוצמתו בביתך החדש

  5. אם באמת כך בחוויה ולא רק ברעיון, אז לשם מה 4 קירות חדשים?

כתיבת תגובה
Related Posts